עוד לא המציאו בעולם מכשיר למדידת טוב לב, אמפתיה ואהבת הזולת

עוד לא המציאו בעולם מכשיר למדידת טוב לב, אמפתיה ואהבת הזולת, אבל אילו היה קיים מכשיר שכזה, הוא היה פשוט מאבד את הצפון בעת מדידת האיכויות האלה אצל הזוג סופיה ושמחה פרנק. משיחה עם האנשים הטהורים והכנים האלה נעשה נעים וטוב על הלב. סיפורה של המשפחה הזאת הוא פשוט מדהים. והעיניים... איך שהם מסתכלים זה על זו. אף על פי שהם חיתנו את נכדתם ממש לא מזמן, עיניהם קורנות מרוב אהבה ורכות שלקחו אתם דרך עשרות שנים של חיים משותפים. מי שהזדמן לו לבקר בדירתם בוודאי ראה את הביתיות ואת החמימות שמקרין כאן כל חפץ וחפץ. נוצר לי הרושם שבעבור סופיה ושמחה המונחים "לנשום" ו"לעזור לאנשים" הם שווי ערך לחלוטין, כי הם פשוט לא מסוגלים לחיות אחרת.

סופיה נולדה בעיר ריבניצה (מולדובה) בשנת 1930. אביה היה חייט צבאי – הוא תפר מדי קצינים, ואמה – עקרת בית. סופיה הייתה הבת הקטנה במשפחה, מעליה היו האח והאחות הגדולים. המלחמה פקדה את סופיה ואת הוריה בקישינב, בעת ביקור אצל קרובי משפחה. כבר ביום השלישי לאחר תחילת המלחמה הופצצה העיר קישינב, ובערה בלהבות. המשפחה החלה לעשות את דרכה דרך נהר הדנייסטר לכיוון ריבניצה. כשהגרמנים התקרבו לעיר הם היו בין האחרונים שעזבו אותה. במשך שלושה חודשים הם נסעו למחוז רוסטוב – פעם בקרנות משא, פעם ברגל. אחיה של סופיה התנדב לצבא (עדיין לא מלאו לו 18 שנים), אחותה, אשר עוד לפני המלחמה התקבלה למכון לרפואה, נשלחה קודם לחזית, אבל אחר-כך שלחו אותה לסיים את לימודיה. היא מצאה את משפחתה דרך לשכה ברוסטוב והגיעה אליהם לחוות סיצ'ובקה. אבל המלחמה התגלגלה גם לכאן, ושוב נאלצו לקום ולעזוב – הפעם לאוזבקיסטאן לעיר אנדיז'אן. פעם נוספת היו בדרכים במשך חודשים. באנדיז'אן אימא של סופיה עבדה במפעל לעיבוד פירות ואביה בתור עוזר של חייט. כשחזרו מהפינוי בשנת 1946 גילו שביתם בהריסות, ולכן שכרו לעצמם דירה. אחיה של סופיה חזר מהמלחמה בסוף שנת 1945.

בשנת 1947 סופיה עברה יחד עם הוריה לעיר קישינב, שם היא מסיימת את לימודיה בבית הספר ומתקבלת למכון להוראה לחוג לשפה וספרות רוסית.

שמחה נולד בשנת 1922 בעיירה נובוסליצה במחוז צ'רנוביץ, שהיה שייך טריטוריאלית לרומניה באותה עת. אביו עסק במסחר, אמו הייתה עקרת בית. את לימודיו החל בבית ספר יהודי, וכשסיים ארבע שנות לימוד התקבל לגימנסיה שאותה סיים בשנת 1940. כאשר באותה השנה השטח שבו הם גרו חובר לברית המועצות העיירה הפכה לעיר ספר. ב- 24 ביוני 1941 הכוחות הגרמניים והרומניים נכנסו לנובוסליצה והחלו להשמיד את היהודים. כבר ביום הראשון של הכיבוש נהרגו כאלף בני אדם. את השאר ריכזו בשטח מפעל כהל שהיה מגודר בגדר גבוהה. בגטו זה הם שהו במשך מספר שבועות ולאחר מכן הובלו לטרנסניסטריה שמעבר לנהר הדנייסטר. בדרכם לשם הם הופרדו מאבא שלהם, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. הובילו אותם ברגל, ולקח להם כחודש להגיע לשם. כאשר עברו את נהר הדנייסטר, הסתבר שהם הגיעו לגטו שהיה ממוקם בעיירה ברשד ליד העיר ויניצה. אמו ואחותו של שמחה חלו ואותו אילצו בכל יום לצאת לעבודה. בגטו הזה שמחה שהה עד מרץ 1943, ואז הועבר למחנה ריכוז בעיר ניקולאייב. גם שם הוא נאלץ לעבוד קשה מאוד. באביב 1944 הצבא האדום שחרר את האסירים. מתוך 5000 איש ששהו במחנה ניצלו בערך 300-400 איש.

לאחר מכן שמחה באופן מידי גויס לצבא כי נדרשו בו אנשים ששלטו בשפות גרמנית ורומנית. כך הוא הגיע לחיל מודיעין של החזית האוקראינית הראשונה. הוא עבר את נהר הדנייסטר, אחר-כך את נהר הפרוט, והגיע להרי הקרפטים. קבוצת המודיעין שבה שירת שמחה הייתה מורכבת מארבעה אנשים. הם האזינו לקווי קשר של האויב באמצעות ציוד מיוחד. בהרי הקרפטים שמחה נפצע והגיע לבית חולים שדה, ואחרי ששוחרר נשלח לחזית בלארוס שבה הכוחות נעו לכיוון קניגסברג. על עיר זו שמחה הסתער כבר במסגרת פלוגת תותחנים. אחרי ההשתלטות על העיר העלו אותם ברכבות ושלחו לכיוון מזרח. כך שמחה מצא את עצמו במלחמה נגד יפן.

דרך שטחה של מונגוליה התקדמו הכוחות ברגל למנצ'וריה. שם נערכו קרבות קשים ביותר. על פי המידע הרשמי המלחמה התחילה ב- 9 באוגוסט והסתיימה ב- 2 בספטמבר 1945, כאשר במפרץ טוקיו על הסיפון של אניית קרב "מיסורי" נחתם הסכם כניעתה של יפן. ממש באותו יום נפצע שמחה מרסיס שפגע בעינו. םציעה זו גרמה לו לעיוורון. בבית החולים הצבאי בפורט-ארתור הוא עבר טיפולים במשך 5 חודשים, ורופאי המכון ע"ש פילטוב הצילו את עינו.

בשנת 1947 שמחה השתחרר ויצא לדרכו הביתה – דרך שלקחה חודש וחצי ימים. תחילה הפליג במשך שבוע באוניית קיטור מנמל דלני עד העיר ולדיווסטוק. אחר-כך נסע בקרנות משא עד מוסקבה, משם לקייב, ואז כבר עד העיר צ'רנוביץ שם שהו אמו ואחותו שלא ידעו כלל מה עלה בגורלו. בואו של שמחה היה עבורן שמחה בלתי צפויה לחלוטין. אז היה צריך להתחיל לשקם את החיים שלאחר המלחמה, והוא התקבל לעבודה בהוצאה לאור "Souzpechat", אחר-כך משנת 1948 עד 1950 עבד בבית דפוס. זאת הייתה עבודה מאוד מזיקה לבריאות, ולכן הוא נאלץ להתפטר עקב מצב בריאותו.

בשנת 1950 לקראת חגיגות מהפכת אוקטובר שמחה הגיע לקישינב לבקר אצל חברו שיחד איתו הוא שהה בגטו, אחר-כך במחנה ריכוז, ואחר-כך שוב נפגשו החברים בפורט ארתור. את סופיה הוא הכיר במסיבה לכבוד החג. הוא מיד הבחין בנערה יפיפייה, וכעבור 10 ימים כבר הציע לה נישואין. ב- 31 בדצמבר הם התחתנו, אך המשיכו לגור כל אחד אצל קרוביו. בסוף מאי סופיה סיימה את לימודיה במכון, ורק אז שמחה הגיע אליה לקישינב. ביולי הם נסעו לכפר שאליו הופנתה סופיה לעבוד אחרי סיום הלימודים. שם שניהם החלו לעבוד בתור מורים בבית הספר, סופיה לימדה את השפה הרוסית ושמחה היה מורה למלאכה. כעבור שנה הם חזרו לקישינב. סופיה התקבלה וסיימה בהצלחה את חוג הספרנות במכון להוראה. ולכן בבית הספר שבו עבדה בתור מורה היא גם הייתה מנהלת הספרייה. שמחה מצא עבודה בתור איש תחזוקה בבית ספר לחקלאות. אחר-כך עבר לעבוד בתור מעצב בסוכנות "וונשטורגרקלמה", שם הוא עבד עד יום עלייתו לישראל.

ההזדמנות הראשונה להגר הייתה לשמחה עוד בזמן שהותו במנצ'וריה, כאשר כמה ממכריו היגרו לארצות הברית, אבל הוא תמיד חשב שמקומו בישראל. מה גם שקרובי משפחתו חיו כאן עוד משנת 1920, ומיד אחרי המלחמה הצטרפו אליהם כמעט כל קרובי המשפחה שניצלו במלחמה. ולכן כאשר נפל "מסך הברזל" בשנת 1972 שמחה וסופיה הגישו בקשה לעזוב את ברית המועצות. כשהגישו את המסמכים אמרו לסופיה בעל-פה שמפטרים אותה, אבל היות והכיתה שבה הייתה מחנכת הייתה לקראת סיום הבגרות, נתנו לה להמשיך בעבודתה. שמחה עבד במקום עבודתו עד יום העזיבה. כאשר דרשו מהם בלשכת ההגירה המלצות ממקום העבודה הם כמובן הגישו אותן. כאשר פקיד הלשכה קרא את ההמלצות הוא אמר שהלשכה שלהם אינה עוסקת בהענקת עיטורים על הישגים, אלא להיפך – מוקיעה על הבגידה במולדת. סופיה נאלצה להמציא המלצה חדשה. הסדרת המסמכים נמשכה כשלושה שבועות. עבור שתי דיפלומות, שנת לימוד של הבת במכון וויתור על האזרחות דרשו מהם לשלם מעל 14 אלף רובלים. זה היה סכום עצום שלא היו משיגים גם אם היו מוכרים את כל חפציהם שניתן היה למכור. ואז החלו להגיע לביתם מכרים וחברים שפשוט הניחו כסף על השולחן – כל אחד לפי יכולתו. וכך גייסו את הסכום הדרוש.

הם נסעו ברכבת דרך העיר צ'ופ. בגבול אנשי המכס החרימו להם לא רק את תמונותיו של שמחה מימי המלחמה, אלא גם חלק מאותות הגבורה והתעודות שלהם. אבל היות וכל אלה היו מונחים במקומות שונים בכבודה שלהם, בכל זאת הצליחו להביא אתם לפחות חלק מהם. ובין האותות האלה: עיטור הכוכב האדום, עיטור מלחמת המולדת, מדליית "הגבורה", מדליית "ההישגים בקרב", מדליית "הניצחון על גרמניה". בווינה הם שהו במשך 3 ימים, ומשם הגיעו בטיסת אל-על לישראל. בנמל התעופה קיבלו את פניהם קרובי משפחה של הבעל ובידם מכתבו של ראש עיריית כפר סבא בו הוא מבקש לשלוח את המשפחה לכאן.

אבל בהתחלה הם הובאו לאולפן בעיר עתלית שבו הם למדו במשך 4 חודשים, ורק אז עברו לדירת עמידר בשכונת גבעת אשכול בכפר סבא. במשך שנה סופיה עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות, ושמחה עבד במשך כמה חודשים בתל-אביב. יום אחד בעודו עובר ברחוב מספר ימים לפני יום עצמאות הוא ראה שבונים במה ותפאורה לקראת החגיגות, והתעניין – אולי הם זקוקים לעובדים. כך החל שמחה לעבוד במחלקת תחזוקה בעירייה, שם נשאר לעבוד עד יום הפרישה, אם אפשר לקרוא לזה כך, כי במשך שבע שנים אחרי הפרישה הוא המשיך לעבוד במקום העבודה שאליו כל-כך התרגל, ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לעבוד שם, אם כי כבר בהתנדבות. הוא מבצע כל מיני עבודות קטנות עבור בתי הספר וגני הילדים.

מזה 30 שנים שמחה משתף פעולה עם הסניף העירוני של "יד לבנים" (ארגון שעוסק בהנצחת זיכרון הנופלים במלחמות), הוא לקח על עצמו את עיצוב האנדרטה. בכל פעם שהוא מעצב סטנד חדש הוא מתפלל בליבו שהשרשרת לא תיקטע, אבל לצערנו הרב אנו חיים במדינה שבה לא הכל פשוט... בשנת 2004 שמחה קיבל פרס ע"ש זאב גלר.

עוד דבר מעניין – בדרכי פלא הגיעו לידיו של שמחה שלושה ספרים נדירים ביותר שאותם הוא העניק לרשות הזיכרון לשואה ולגבורה "יד ושם": "אוסף כרזות גרמניות החל משנת 1900", "המוזיאון היהודי של פראג" (יצא לאור בתפוצה מוגבלת של 500 עותקים בלבד) וספר בן שני כרכים "משפטי נירנברג". ספר זה הוצא לאור בעיר לייפציג מיד אחרי סיום ההליכים. משקלו של כל כרך כחמישה קילוגרם.

בשנות ה-70 קבוצה של עולים חדשים דוברי רוסית הקימה מועדון שבו סופיה לקחה חלק פעיל ביותר. במועדון התקיימו אירועים למיניהם, לימודי עברית, ונעשתה גם פעילות התנדבותית. בהיותה פעילת הארגון סופיה הכירה את יושב ראש סניף מקומי של ההסתדרות זאב בלפר, אשר ברגע שנודע לו מה מקצועה של סופיה הציע לה עבודה בתור ספרנית בהסתדרות. רמת השליטה שלה בעברית עדיין לא הספיקה, אבל כל העמיתים לעבודה עזרו לה ללמוד את השפה. היות וזכרה היטב את ניסיונה המר כשעלתה לארץ עם שתי מזוודות בידיים החליטה סופיה לפתוח חנות "יד שנייה" כדי לעזור לעולים החדשים לרכוש את כל מה שנחוץ להתחלה. מכרו שם בגדים, נעליים, מכשירי חשמל, והמחירים היו סמליים בלבד – שקל, שקל וחצי.

סופיה הייתה חברה בוועידה הראשונה והשנייה של אגודת העולים החדשים יוצאי בריה"מ. בשנת 1984 בעד פעילותה ההתנדבותית היא קיבלה תואר "אשת השנה". וכשפרשה לגמלאות המשיכה סופיה לעבוד בהסתדרות, אך הפעם בתור ראש מחלקת גימלאים. שם היא עבדה בשנים 1993-1995. בשנת 1996 סופיה קיבלה תעודה על פעילות ציבורית מטעם ההסתדרות, ובשנת 1998 קיבלה תעודה מעמותת "נעמת". בשנת 2000 סופיה קיבלה פרס ע"ש זאב גלר בסך 1,500 ₪ שאותו היא העבירה לחשבון המחלקה הגריאטרית של בית חולים "מאיר". בשנים 2006 ו- 2007 היא קיבלה אותות הצטיינות של ההסתדרות על הפעילות ההתנדבותית. לציון פעילותה למען הקהילה אירגון הקרן הקיימת הלישראל שתל לכבודה 5 עצים בהר הרצל שבירושלים.

לשמחה ולסופיה שני ילדים: הבת אסיה והבן אריק. אריק שירת בחיל האוויר במשך 18 שנים וכשהשתחרר מהשירות החל לעבוד בהיי-טק. יש לו שלוש בנות. הבת אסיה עבדה במשך 15 שנים במחלקת הנדסה בעיריית כפר סבא, אחר-כך יחד עם בעלה ושני ילדיהם עברה לקנדה. כעת היא עובדת בסוכנות נדל"ן.

בימים קשים אלה אנשים כמו סופיה ושמחה הם קרן אור ותקווה שאף אחד לא יישאר לבדו מול אסונותיו ובעיותיו. הרי תמיד יימצאו אלה שיעזרו ויתמכו, ולא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. התלהבותם הצעירה, חוש ההומור והאמונה שניתן למצוא מוצא מכל מצב קשה משמשים דוגמה לצעירים, ואסור שהמשכיות הדורות תיפסק אי-פעם.

מרינה גרודנסקי