אפשר לדבר על המלחמה בלי סוף, כי בשביל כל אחד היא משהו אחר. הן 67 השנים שחלפו מיום הניצחון על הנאצים, והם רצף בלתי נגמר של אירועים שהתרחשו מאז בחייו של כל אדם ואדם, לא יצליחו למחוק מזכרונם של אלו שהיו עדים לשנים הבוערות ההן את מה שנאלצו לחוות. לא משנה כמה בדיוק נלחם כל אחד, המאורעות של אותם ימים נחרטו לכל החיים בליבו של מי שניצב מול המוות פנים אל פנים. גם אחרי שנים רבות לא מתפוגג הכאב על החברים שנפלו או הפכו לנכים. לא, הזמן אינו מרפא, הוא רק מאפשר להשלים עם מה שאי אפשר לשנות. אף על פי שחבל לי לפתוח את פצעי העבר של אנשים שחוו דברים כה קשים, חשוב מאוד שהאמת ההיסטורית, לא זו ה"מלוטשת" על-ידי הצנזורה, אלא הראשונית, מפי העדים שנותרו, תהיה לנכס עבור הדורות הבאים.
בכתבה זו ברצוני לספר על אדם שנאלץ להתבגר במהרה ולהפוך מנער מהכפר לקצין קרבי. שמו לב גילמן. הוא נולד באוקראינה בעיירה מירופול במחוז ז'יטומיר. אביו היה מנהל בית ספר, מורה לגרמנית ואימו – עקרת בית. לב היה הבן הצעיר במשפחה ולו שתי אחיות גדולות.
כשבשנת 1940 צורפו בסרביה ובוקובינה הצפונית לברית המועצות עברה משפחת גילמן לעיר אקרמן על גדות לימן של נהר הדנייסטר. אביו נשלח לנהל שם בית ספר יהודי. לבית הספר הזה היו שיתופי פעולה עם הבסיס הצבאי שבעיר. ב-22 ביוני, כשהוכרזה המלחמה, כל הנהלת העיר נעלמה בן רגע ונטשה את התושבים לגורלם. כשהצליח אביו של לב להשיג עגלה התברר שהפינוי כבר הסתיים ולא הרשו להם להתקרב ללימן. באותו הזמן התקרבה לרציף האונייה האחרונה לפינוי הבסיס. כשמפקד הבסיס ראה את מנהל בית הספר ומשפחתו, פקד להעלות אותם לסיפון. כך הצליחו לצאת מהעיר. הם הגיעו לחבל הקווקז, לכפר במחוז גרוזני. אביו התחיל לעבוד בבית ספר, לב עלה לכיתה ט'. הגרמנים התקרבו בצעדי ענק לקווקז ושוב נאלצה המשפחה להתפנות. הפעם נסעו ברכבת עד לים הכספי, ולאחר מכן באונייה – לקרסנובודסק ואז ברכבת נוספת לאסיה התיכונה. כך הגיעו לעיר סטלינאבד (דושנבה, בירת טג'יקיסטן). אביו שוב מצא עבודה בבית הספר. הוא למד במהירות את השפה הטג'יקית ותרגם את ספר לימוד הגרמנית לשפה זו. חוץ מזה, כדי לפרנס את המשפחה עבד בשעות הפנויות גם בקולחוז. לב נטל חלק בהדרכה בתנועת הפיונירים במקביל ללימודים.
מעבר למגרש שומם הסמוך לבית שבו גרו היה מכון לרפואה. אביו של לב סיכם עם ההנהלה שיקבלו את לב ללימודים אחרי כיתה ט'. לב הלך להגיש את המסמכים, אך על הדלת הסמוכה הבחין במודעה: "מי שרוצה להיות מפקד ארטילריה, יכול להירשם לבית הספר ה-16 לארטילריה בעיר אודסה". לב הבין שזוהי ההזדמנות שלו להגיע לחזית והגיש את המסמכים לשם. מכיוון שבבית הספר למדו לא רק מקצועות צבאיים אלא גם כלליים, לב רכש שם גם תעודת בגרות. הבוגרים היו בני שבע עשרה, והמנהל הנבון של בית הספר הצליח לדחות את גיוסם, כי חשב, ובצדק, שהחזית זקוקה לקצינים בוגרים ולא לבשר תותחים. לכן כל הבוגרים נשלחו למכללה לארטילריה בעיר פרגנה. שם למדו עוד שנה ולאחר סיום הלימודים, בסוף שנת 1943, נשלחו כולם אל החזית הבלטית השנייה. סגן המשנה גילמן וחבריו גויסו לחטיבת נ"ט מס' 19 בעתודת המטה הכללי של החזית. המאפיין העיקרי של השירות שלהם היה, שהם לא נשארו בשום מקום ליותר מיומיים. הם נשלחו לגזרות המסוכנות ביותר, ביצעו את הירי ועברו למקום אחר. כעבור שבועיים נפצע חברו של לב, מיכאל, ולב נשאר לבד בשתי מחלקות. בקרבות ארוכים ומפרכים חשוב מאוד ללמוד את פריסת האויב, וזה לוקח כמה ימים, אך מכיוון שהחטיבה של לב הוקפצה למקום אחר בכל פעם, היה קשה מאוד לבצע את המשימה. הכוחות בחזית נקלעו לקרב מורכב מאוד בדרך לדאוגבה, שם התקבץ כוח גדול של האויב.
החטיבה של לב נשלחה לשם. הם תפסו עמדות בקרחת יער, חיל הרגלים שהיה בקו הראשון התחיל לפתע לסגת באישון לילה. לב נטל את האחריות והשאיר את חיל הרגלים בעמדה של מחלקתו, הרי אם הכוחות של האויב היו פותחים במתקפה, חיל הארטילריה לא היה מצליח לבלום אותם לבדו. בסמו לחצות רעמו לפתע המנועים של הטנקים הגרמניים וכולם התכוננו לקרב, ואז פתאום שאגו הקטיושות שלנו. כשהאיר הבוקר התקבלה הפקודה לסגת. לפינוי של חיל הרגלים נדרשו כלי רכב, זה היה בפברואר והם לא הצליחו להניע חלק מהכלים בגלל הקור. חברו של לב לספסל הלימודים נשאר עם שני תותחים, נקלע לקרב לא הוגן ונפל. במהלך המעבר ירו על השיירה כל הזמן. חבר אחר של לב מהמכללה, שאיתו הוא בקשר עד היום, איבד את שתי רגליו. אחר כך עלתה החטיבה על רכבות ונסעה לחזית המרכזית. כך המשיך לב להילחם ולאבד עמיתים וחברים. והרי אף אחד לא חשב להעניק איתורים ודרגות לחיילי העתודה הארטילרית. כי באמת, הם מגיעים ליום-יומיים, יורים והולכים. לאיש לא היה באמת אכפת מהמחיר שנגבה.
את יום 23 בפברואר – יום הקמת הצבא האדום, המחלקה של לב חגגה ברבה-רוסקיה, באזור לבוב. כעבור זמן קצר לקה לב בצהבת ואושפז בבית חולים. שם שהה עד לניצחון.
לאחר ההחלמה נשלח לדרזדן, למטה החזית המרכזית ומשם הופנה לחטיבה הכללית ה-575 שישבה באוסטריה, בעיר ויינצירל. החטיבה שוכנה בבית ספר חקלאי.
המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה שיתפה פעולה עם פיקוד הצבאי הסובייטי, ועל פי הסיכום ביניהם הבניין היה אמור לעבור לנציגיה. לב ידע את השפה הגרמנית על בוריה ולכן מינו אותו לתרגם את תהליך העברת הבניין. האוסטרים, שלא ידעו שלב מבין גרמנית, שוחחו ביניהם בחופשיות על חוסר התרבות של החיילים הסובייטיים שהשאירו את הבניין במצב טעון שיפור. לב האזין בקשב רב ואז לא התאפק ואמר את כל אשר היה על ליבו: "אולי תרצו שאספר לכם איך נהגו החיילים המתורבתים שלכם בברית המועצות? איך הם הפכו כנסיות לאורוות, איך גזלו רכוש מהתושבים כמו פושעים לכל דבר וכו'", האוסטרים הופתעו, חתמו על מסמכי ההעברה בשתיקה ועזבו. לב חזר לבסיס ליד סנקט-פלטן. המפקדים התחילו להיעזר בו לתיווך בינם לבין בעלי המפעלים המקומיים. לאחר מכן הוחלט במטה על ייסוד בית ספר לארטילריה. לב מונה למפקד המחלקה. בשנת 1946 התקבלה פקודה על חזרת הצבאות לברית המועצות. שתי מחלקות, כולל זו שבה שירת לב, נשלחו לגבול עם מערב אוקראינה לארגון המעבר של החטיבה. כך, עם החטיבה, הגיע לב למירגורוד. עלתה השאלה מה עושים עכשיו. לב רצה להתקבל לאקדמיה הצבאית, אבל כשענו לו שאפשר להתקבל לשם רק מדרגת מייג'ור, והוא היה רק סגן, החליט להשתחרר.
בינתיים, הוריו של לב עברו עוד ב-1945 מסטלינאבד לאוקראינה, לעיר ברדיצ'ב. גם אחותו הגדולה ובעלה הפצוע הגיעו לשם. לכן לא היו ללב ספקות, לאן לנסוע, כמובן שעליו לחזור למשפחתו. הוא החליט שיתחיל בשיקום חייו האזרחיים וירכוש השכלה גבוהה. הוא בחר באוניברסיטה בעיר צ'רנוביץ בפקולטה לשפה ולספרות גרמנית. עם תעודת בגרות בהצטיינות הוא התקבל לשם בלא קושי. עם הענקת הדיפלומה קיבל הפנייה לעבודה בבית ספר (כלומר, הלך בדרכו של אביו) בהתחלה כמורה, ואחר כך הפך לרכז תוכנית הלימודים בבית ספר שבע- שנתי. במקביל לימד בבית ספר תיכון. בשלב מסוים נשלח לנהל בית ספר בכפר, אבל הורי התלמידים בכיתות הגבוהות במקום העבודה הקודם שלו הקימו מהומה ודרשו שיחזירו להם את המורה שלהם. לב נאלץ להגיע לשם פעם בשבוע ולעזור לילדים להתכונן לבחינות הבגרות.
בעיר אירפן (פרוור של קייב) גרה אחותו של לב עם אימו (אביו כבר נפטר באותה העת). לב החליט לחבור אל המשפחה ועבר לשם, אחרי שמצא, כמובן, עבודה בבית ספר מקומי. כעבור חצי שנה כבר ניהל סמינר מורים לגרמנית במחוז קייב. לב קיבל את אות "מצטיין החינוך העממי" (שלקחו לו בזמן העלייה לישראל).
לאחר זמן מה הכיר לב את אנה, רופאת שיניים, וכעבור שנה הם התחתנו.
מאז קום מדינת ישראל חלם לב לגור בה. עוד לפני המלחמה הזמין דודו מצד האימא את המשפחה לסדר פסח. לב היה עוד ילד ושאל המון שאלות. הנושא סקרן אותו מאוד. חוץ מזה, סבתו מצד אביו הייתה ממשפחה של רבנים, והיא סיפרה לו סיפורים מהתנ"ך. למרות החינוך האתאיסטי שקיבל, עמוק בתוך ליבו נשמרה הזיקה לעם היהודי. על אף הקריירה המוצלחת וחיי יום יום מסודרים יחסית לב החליט לעלות לארץ. לשם כך הוא יצא לגמלאות (הודות לוותק של 28 שנים בהוראה היה רשאי לעשות זאת לפני גיל 50): לפנסיונר קל יותר להשיג את כל המסמכים – אין לו צורך בחוות דעת ממקום העבודה וכו'. הוא התגבר על כל המכשולים הבירוקרטיים ללא קושי, בזכות זה שהיה אישיות מוכרת בעיר, ואת הזימון קיבל מחבר שעלה קודם.
בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (באוקטובר 1973) לב, אשתו ושני ילדיהם נחתו בנתב"ג. לאחר שקיבלו שם את כל המסמכים נשלחו למרכז הקליטה בצפת, שבו היה אולפן. לב למד עברית בקלות וכבר אחרי חצי שנה קיבל הפנייה לקורס ייבוא וייצוא בחיפה. המשפחה קיבלה דירה זמנית בקרית מוצקין. הרהיטים שהגיעו מבריה"מ היו במצב גרוע. הם נאלצו להזמין שמאי כדי שיקצו להם כסף לשיפוצים. מאחר שלא הסכימו לסכום שהוצע הלכו למשרדי החברה הראשיים כדי להסדיר את העניין. בציפייה לפתיחת המשרד דאגו לב ואשתו, שהעברית שלהם לא תספיק כדי להסביר את עצמם. אבל אז ראו את העובדים שדיברו ביניהם גרמנית. מן הסתם, המחלוקת נפתרה לטובתם, אך זה עוד לא הכול. ללב הוצעה משרת שמאי והוא הסכים בשמחה. כמו שאומרים, לפעמים מספיק רק להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אחרי סיום הקורס הוצעה ללב משרה בבנק הפועלים. גם לכך הסכים. אחרי העבודה בבנק היה יוצא לכתובות שקיבל מהחברה לשומת נזקים. כמובן שנאלץ לעבוד קשה, אבל צריך לעבוד קשה כדי לבנות את החיים מאפס. אנחנו, העולים, יודעים זאת היטב. לאט לאט התפתחה הקריירה שלו בבנק. למרות גילו, לב, שהתחיל מעבודה בשירות לקוחות, הצליח להתקדם למחלקת הייבוא וללמוד מקצוע חדש לחלוטין.
מהיום שעלה לארץ היה לב רשום בלשכת הגיוס ושירת באופן קבוע במילואים עד גיל 55. בשבע השנים האלה ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו בחריצות רבה.
אשתו של לב, אחרי התלאות שעברה בניקיונות ובמפעלים קטנים, הצליחה לסיים קורס הנדרש לפתיחת מרפאת שיניים משלה.
כשיצא לפנסיה (בפעם השנייה) עבר לב עם אשתו לכפר סבא, כי באותה עת עברו לשם ילדיהם. לב ניגש לסניף בנק הפועלים המקומי וגילה ששם זקוקים לעזרתו, ולכן עבד עוד כמה שנים ואז החליט באופן סופי שזה הזמן לנוח.
בנו של לב, לאוניד, לאחר שירות צבאי למד מחשבים באוניברסיטת תל-אביב, הוא נשוי ואב לשני בנים: הבכור, רון, עוסק במוזיקה וגר בלונדון, והצעיר, אלון, משרת בצבא. הבת, תמרה, למדה אחרי הצבא באוניברסיטת תל-אביב באותו מקצוע כמו אחיה, היא נשואה ואם לשלושה: הבכור, גיא, שירת בצבא, התקבל לאוניברסיטת תל-אביב ולומד שם גם היום בפקולטה למינהל וכלכלה. הבת, מאיה – סטודנטית והצעירה, דורית, תלמידה בבית ספר.
אפשר להגיד שהכול בחייו של לב הלך די חלק, אבל זה רק ממבט ראשון. הרי כדי שהכול יהיה חלק צריך להשקיע לא מעט מאמצים. והמזל... על המזל נאמר נכון שהצלחה בן לילה לוקחת לרוב כמה שנים טובות.
אני רוצה לאחל לאדם המקסים הזה בריאות, חיים ארוכים ורוב נחת מילדיו ונכדיו.
מרינה גרודנסקי