חמלה, נדיבות, - אילו מילים ישנות ומיושנות. ובכל זאת

חמלה, נדיבות, - אילו מילים ישנות ומיושנות. ובכל זאת, גם בעידן המהירויות הקוסמיות שלנו, הכאב האנושי עודנו קיים ובלתי ניתן לבטלו בהינף יד. כמו כן, לא ניתן להתעלם מתחושת העלבון וההשפלה, האלימות פיזית והאדישות, שהקושי לשאת אותם מתעצם אם אין בנמצא אדם אחר שמוכן להזדהות איתנו, כלומר - אדם שיהיה מוכן לקחת את מצוקתו של אדם אחר ולהכניס אותה אל ליבו. עולמנו הולך ונהיה קשה ופרגמטי מיום ליום, ולכן כל מי שמוכן היום להיחלץ לעזרת אדם שזקוק לכך, הוא כבר מראש נחשב ליהלום בקרב בני האדם. אף אם יש מעטים כאלה, הם אלה המותירים פינה חמה בלב וממיסים הקרח של הלב שקפא מעצב ומעלבונות. עזרתם של האנשים האלה נחוצה לעין ערוך למי שלא הצליחו לעמוד על זכויותיהם, לקבל את ההטבות המגיעות להם או אפילו לבצע משימה פשוטה כמו לקרוא מכתבים שמגיעים מרשויות שונות. ברצוני לספר לכם על אישה אחת שחושבת שזוהי חובתה לעזור לכל מי שפונה אליה. שמה של האישה הנפלאה הזו - שרה פלביין.

שרה נולדה בשנת 1940 בעיר ידינצי שבבסרביה, אשר צורפה לברית המועצות. כאשר התחילה מלחמת העולם השנייה גויסו כל הגברים לצבא האדום, וביניהם אביה של שרה. תוך כדי ניסיון בלתי מוצלח להימלט מהגרמנים שרה ואימה הצליחו להגיע רק עד לעיירה קטנה בשם צ'רנוביץ הקטנה שבמחוז וויניצה, שבה הוקם הגטו. היהודים הפליטים שוכנו בבתי היהודים המקומיים, וכך הגיעו שרה ואימה לביתם של בני הזוג ניסים וסימה. אף על פי ששרה הייתה אז ילדה קטנה מאוד, היא זוכרת היטב את האנשים האלה שהפכו למשפחתה למשך תקופת המלחמה. סימה הייתה אישה יפת תואר וניסים – גיבן בעל תווי פנים מאוד מיוחדים. שתי בנותיהם למדו באוניברסיטת קייב, וההורים לא ידעו מה עלה בגורלן. ניסים היה אדם פיקח וכמו שאומרים "ידע לעבוד עם ידיים", ומנסורת ונייר צבוע הוא היה עושה פרחים מלאכותיים שאותם הוא היה לוקח לשוק ומחליף במה שהיה נחוץ. מלאכתו זו אפשרה להם לשרוד בתנאים הקשים ששררו באותה תקופה. אמא של שרה באה ממשפחה מאוד אמידה. אביה היה הבעלים של בית חרושת קטן ומספר חנויות (הוא נפטר זמן קצר לפני שבסרביה צורפה לברית המועצות). כאשר משפחתה של שרה ברחה מהגרמנים, הסיע אותם בעגלת רתומה לסוס אדם שהיה בעבר העובד של סבא, ולכן עלה בידם להביא איתם חפצים רבים למדי. אמא של שרה הייתה מחליפה את החפצים האלה בשוק תמורת מוצרי מזון, וכך הייתה יכולה לקנות מצרכים עבור כל בני הבית. בנוסף הם האכילו עוד פליטה יהודייה שהיה לה ילד קטן. כפי שניתן לראות, אכן אין גבול לרוחב הלב האנושי. בתקופת המלחמה הילדים גדלו מהר והחלו לגלות את החיים כפי שהם באמת. כשראתה שרה את מה שמתרחש סביבה היא קשרה את המלה "אמא" עם מושגים כגון חום, תחושה של בית, ביטחון וטעם של אוכל. כילדה, בסתר ליבה היא מאוד ריחמה על אמא, כי לאמא שלה לא הייתה אמא טובה כמו שהייתה לשרה.

לאחר כיבוש צ'רנוביץ' הקטנה הגרמנים לא התעכבו בעיירה. הם השאירו במקומם את הרומנים, אשר שמרו על הסדר האזרחי. הרומנים לא היו אכזריים כמו הגרמנים, ולכן היהודים של העיירה הזאת שרדו עד לניצחון בעלות הברית במלחמה, אבל גורלה של סבתא של שרה (מצד אמא) כמו גן זה של דוד שלה, אישתו ובתם היה מר וטרגי. חלק מיהודי ידינצי נורו למוות מיד עם בואם של הגרמנים. קרוביה של שרה צורפו אל שיירה שהובלה למקום אחר. סבתא של שרה סבלה מחולשה ברגליים, ולכן היא כל הזמן השתרכה מאחור. בנה שהלך לידה השתדל לעזור לה וקיבל על כך מכות קשות מהגרמנים שהלמו בו בקתות. משלא יכלה עוד לראות את סבלו של בנה, ביקשה סבתא של שרה להשאיר אותה בדרך. השיירה הגיעה לאיזה כפר והכניסו את כל היהודים לאסם גדול שבו דודה של שרה נפטר מפצעיו. במשך שלושה ימים נוספים הייתה גופתו של הדוד מוטלת על הרצפה ליד קרובי משפחתו כי הנאצים לא נתנו לאף אחד לצאת החוצה.

בשנת 1944 כאשר הצבא האדום שחרר את צ'רנוביץ הקטנה שרה ואימה מיד חזרו לידינצי, ושם בבקתה קטנה כבר גרה אלמנתו של הדוד יחד עם בתה. בשלהי שנת 1944 חזר מהחזית אביה של שרה ששוחרר עקב בעיות ברגליים – הוא קיבל כוויות קור בעת שישב במארב. אחותה הגדולה של אימה גרה בצ'רנוביץ והיא העבירה לשם את כל המשפחה. אבא התקבל לעבודה במפעל תפירה בתור מעצב אופנה והאמא עבדה במשק בית. בשנת 1947 נולד לשרה אח בשם נל. המזל האיר פנים לשרה, משום היא גדלה במשפחה שבה מאוד אהבו ילדים, ולא רק זה - גם ההורים אהבו מאוד אחד את השני.

שרה למדה בבית ספר לבנות. לילדות רבות בבית הספר לא היו אבות ולכן מבחינתה זה שהיה לה אבא הייתה מתנה משמיים. הייתה זו תקופת רעב שבאה אחרי תום המלחמה. לשרה הייתה מקבלת כריך לבית הספר ומתחלקת בו עם חברות ללימודים. בשבילה זה היה הדבר הטבעי לעשות.

עם סיום בית הספר, התקבלה שרה ללימודים באוניברסיטת צ'רנוביץ סחוג לשפה וספרות רוסית. בשנה ב' היא התחתנה וילדה בת. לעבודת הגמר שלה שרה בחרה נושא קשה במיוחד – בלשנות, שם העבודה היה: "שימוש בניתוח מתמטי בלימוד אוצר המלים המודרני של השפה הרוסית". המורה שלה, פרופסור שירוקוב, היה אדם מאוד אינטליגנטי ממוצא רוסי, והיה לו כמובן "חבר קרוב" בחוג לשפה האוקראינית. היות ובחינת הזכאות לדיפלומה הייתה פתוחה, הוא כמובן החליט להיות נוכח. בעבודתה שרה ערכה השוואה בין כמה שפות, ואז המומחה ללשפה אוקראינית נכנס ושאל בעוקצנות כמה שפות היא יודעת בעצמה. שרה החלה לפרט, וענתה: "רוסית, אוקראינית, רומנית וכמובן – יידיש". הוא שאל שוב: "איזו שפה?" שרה ענתה: "אני יהודייה ויידיש היא שפת האם שלי". באותו רגע השתררה דממה באולם עד שפרופסור שירוקוב הפיג את האווירה המתוחה. כאשר שרה יצאה מהאולם אחרי בחינה, נערכה לב קבלת פנים עם פרחים, והפרופסור וחברו הביעו התפעלות ואמרו שהם נדהמו מהאומץ שלה. עם זאת, שרה לא רואה בעצמה גיבורה, פשוט המומחה לשפה האוקראינית והעוקצנות שלו הניעו אותה לתשובה שכזאת.

היות ולשרה הייתה כבר משפחה וילד, היא קיבלה פטור מהפנייה לעבודה, ונאלצה לחפש עבודה בכוחות עצמה. עבור יהודי למצוא עבודה בעיר צ'רנוביץ לא היה עניין של מה בכך, ולכן היא התקבלה לעבודה בבית ספר בפרברי העיר. לאחר מלחמת ששת הימים בקרב יהודי צ'רנוביץ החלו להתגבש רעיונות בדבר עלייה לישראל. שרה שנאה את אווירת פחד ששררה בחברה הסובייטית. שרה העבירה שיעורים פרטיים, אבל במקום לקבל את התלמידים בביתה היא הייתה הולכת אל בתיהם, היות וחששה שמא מישהו מהשכנים ידווח לרשויות שמגיעיםים אליה תלמידים. אפילו הליכה לתופרת פרטית היה צורך להסתיר, וכך היה בכל מקום ובכל תחום פעילות. במשפחתה של שרה השאלה האם לעלות או לא לעלות לישראל בכלל לא הייתה על הפרק. השאלה היחידה שעלתה – היא "כיצד?" הרי נתנו אישורי יציאה רק על פי הזמנה מקרובי משפחה מדרגה ראשונה, ולמשפחה שלהם לא היו קרובים כאלה בישראל.

אולי יישמע הדבר מוזר, אבל מי שעזר להם לעלות היה סבא של שרה שנפטר לפני שנים. לא רק שהוא היה איש עסקים מצליח, הוא היה גם אדם מאוד חכם ונדיב. בזמנו הוא ילדה ממשפחה יהודית דלת אמצעים להתחנך במשפחתם. רעיון העלייה היה באוויר גם בימי המנדט הבריטי, כי היהודים תמיד רצו לעלות לפלסטינה, אז גם הילדה הזאת הביעה רצון כזה. כדי שתוכל להגשים את חלומה, היא הייתה צריכה לעמוד בשני תנאים: תנאי אחד – כסף, ותנאי שני – היא הייתה צריכה לדעת קרוא וכתוב. סבא של שרה העסיק מלמד שלימד את הילדה קרוא וכתוב, ואז נתן לה סכום כסף שהייתה צריכה וסייע לה להסדיר את המסמכים. והינה, כעבור שנים רבות הילדה ושמה דבורה שהספיקה מאז להתבגר, ביררה את כתובתה של אמא של שרה דרך אחותה שנשארה באוקראינה, ושלחה לה מכתב. עקב כך שלא הייתה אפשרות להתכתב עם אנשים בחו"ל באופן חופשי, נמסרו לדבורה כל פרטי בני המשפחה באמצעות השכנים שנסעו לישראל. כל מה שנותר זה לברר כיצד שולחים הזמנה מקרובי משפחה מדרגה ראשונה. דבורה, שהתגוררה בקיבוץ יד מרדכי, מצאה אישה עם שם משפחה זהה לשמה של אמא של שרה – שם נעוריה היה סנדלר, והאישה הזאת שלחה הזמנה לכל המשפחה.

שרה עלתה לישראל יחד עם בעלה, שני ילדיה (בינתיים נולד להם בן) ואמה. עולים חדשים בעלי השכלה גבוהה היו זכאים לאולפן, אז הם נשלחו לפרדס חנה ושם קיבלו בית קטן של שלושה חדרים שהיה מיועד לעולים חדשים שלמדו באולפן. בעלה של שרה הלך לעבוד באתר בנייה כי היה מהנדס בניין במקצועו. כעבור שנה בפרדס חנה הם קיבלו דירת עמידר בתל-אביב. שרה ניסתה למצוא עבודה, במשך שנה אחת עבדה בתור מחנכת במועדון נוער, ובמקביל ביצעה כל מיני משימות שהוטלו עליה מטעם משרד הקליטה. באופן מקרי לחלוטין נודע לה על קורס של משרד החינוך עבור מורים שמתמחים בחינוך מיוחד. מדובר היה בקורס של שנה וחצי שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים היו קשים. היה צריך לעבור מבחנים בהיסטוריה של מדינת ישראל, באזרחות ובספרות. לאחר קבלת הדיפלומה החלה שרה לעבוד בתל-אביב במערכת החינוך, וכשיצאה לגמלאות היה לה כבר ותק של 23 שנים.

בשנת 1999 נפטר ממחלה קשה בעלה של שרה. בתה התגוררה בכפר סבא ובנה ברמת השרון, ולכן בספטמבר 2000 היא השתכנה בעירנו. בוקר אחד התעוררה שרה והבינה שחייה השתנו מקצה לקצה. היא נמצאת בעיר זרה, בעלה כבר לא לידה, לא צריך ללכת לעבודה, שהרי היא גמלאית. כל חייה היא למדה או עבדה, חיי בטלה הם לא באופי שלה והאופי הזה נבנה עוד בתקופת במלחמה אף על פי שהיאהייתה אז ילדה קטנה. שרה החלה לעבור על כל מיני דפי מידע שקיבלה בתור גמלאית. ביניהם הייתה הזמנה להצטרף לפעילות התנדבותית. כשקראה את ראשי התיבות שי"ל – שירותי יעוץ לאזרח – החליטה שזה בדיוק מה שהיא צריכה, שהרי במשך שנים רבות היא עבדה לא רק עם ילדים, אלא גם עם הוריהם, והיא יודעת לעבוד עם אנשים, וגם פסיכולוגיה היא לא תחום זר לה. בנוסף לכך, היא יודעת שפות. וכך החליטה שרה לנסות. היא התקשרה אל מנהלת סניף שי"ל העירוני, אתי הירש, וקבעה פגישה. כשהיא באה לפגישה, כבר באותו רגע נכנסה לתפקיד כי בדיוק אז הגיע אדם דובר רוסית ולא היה במקום מי שיוכל לתרגם עבורו את הבקשה. שרה אומרת שהפעילות הזאת ממלאת את חייה, ומה שחשוב לה – זה שאדם שבא אליה לא יעזוב מבלי שניתן לו מענה. אין ספק שלא כל בעיה ניתנת לפתרון, אבל במידה מסוימת תמיד אפשר לעזור, ושרה משקיעה בזה את כל מאמציה.

אז מה בדיוק היא עושה שם? עניינים הנוגעים לביטוח לאומי, סכסוכי עבודה, הפרת זכויות הצרכנים, סכסוכים במשפחה, קבלת דיור ציבורי, אימהות חד-הוריות ועוד הרבה היבטים של חיי אדם. על כך ששרה בעצמה אומרת: "לא חשבתי שהתנדבות יכולה ללתת סיפוק רב כל כך, לתת הרגשה של אחריות בגיוס כל המשאבים. כאשר אני מרגישה לא הכי טוב וחושבת שאולי היום לא אלך לשי"ל, מיד אני נזכרת שמישהו שם מחכה לי, ויש לו איזו בעיה מאוד קשה או דחופה, ואז כל המחלות זזות הצידה ומצב הרוח גם הוא משתפר, והמחשבה העיקרית היא: "אנשים זקוקים לי".

לבתה של שרה, ליאורה, יש עסק משלה – היא מעצבת פנים, ילדיה לומדים באוניברסיטה. לבן אלכס יש תואר ראשון במשפטים, תואר ראשון במחשבים ותואר שני במינהל עסקים. הוא עוסק בפיתוח פרויקטים בתחום הבנקאות. יש לו שלושה ילדים: ילד בן 13 ושתי בנות (שגיליהן 10 ו- 3.5).

מלבד זאת, יש לשרה תחביב. היא למדה באופן עצמאי לצייר תמונות במחשב, ויש לומר שהיא עושה את זה לא רע בכלל. ציוריה בוצעו בטכניקה מיוחדת משלה, דבר שהינו אופייני לכל החובבנים. ייתכן הטכניקה אינה מושלמת, אבל כל הציורים ממלאים את הצופה במטען חיובי, וכשאתה מסתכל בהם, אתה לפתע קולט שעולה על פניך חיוך, שפשוט נהיה לך טוב על הלב.

תוך כדי שיחתי עם שרה הגעתי למסקנה אחת: עושרו הגדול ביותר של אדם אמפתי – זו נשמתו הנדיבה ולב רחב. ישנה חוכמת חיים פשוטה: נתינה מעשירה את עולמנו.

הייתי רוצה לאחל לשרה שכל מילות התודה שהיא נוהגת לשמוע מדי יום ייתנו לה כוח להמשיך בפעילותה הנעלה, וכמובן – הרבה בריאות ונחת מהילדים והנכדים.

מרינה גרודנסקי