הסיפור שאותו אני רוצה לספר לכם – זהו המשך של כתבה שהתפרסמה במהדורה הקודמת של העיתון, וההסבר הוא פשוט – מרים פולישוק היא אחותו של שמחה פרנק. מסיפורה של המשפחה הזאת ניתן לראות כיצד המלחמה מפרידה בין האנשים הקרובים ביותר ואז שוב מחברת אותם. דרך חייהם היא שונה, אבל הגורל בסופו של דבר מקבץ אותם באותו מקום – בכפר סבא.
מרה נולדה בעיר נובוסליצה (מחוז צ'רנוביץ) בשנת 1924. את לימודיה התחילה בבית ספר רומני (באותה תקופה אזור זה עדיין היה שייך טריטוריאלית לרומניה) שבו למדה במשך ארבע שנים. אחר-כך עברה לגימנסיה פרטית שבה למדה עד שנת 1940 כאשר העיירה הועברה לשליטת ברית המועצות. בכיתה ט' היא כבר למדה בשתי שפות: רומנית ורוסית.
ב- 24 ביוני ,1941 כאשר הגרמנים נכנסו לעיירת הספר שלהם, כבר בעוברים לאורך הרחוב המרכזי של העיירה הם החלו לירות ביהודים שפגשו בדרכם. כאלף בני אדם נהרגו כבר באותו יום. משפחת פרנק התגוררה באחד הרחובות הצדדיים, ולכן הם הספיקו לברוח מהבית ולהסתתר בגן של משפחה אחרת שבו הם שהו במשך שלושה ימים בלי מזון ובלי מים. ואשר בהיותם באפיסת כוחות, רעבים וצמאים, ביקשו מילד מקומי שעבר במקום להביא להם קצת מים, הוא מיד דיווח עליהם לגרמנים שהקיפו את מקום מסתורם, תפסו את כולם והובילו כפי שחשבו אז, להורג. אולם הגרמנים לא ירו בהם, אלא הביאו אותם לגטו שהוקם בשטח של מפעל כהל. עד אז הובאו למקום כל יהודי העיירה שעדיין נותרו בחיים. בו במקום ,לעיני כולם, הנאצים לקחו 39 גברים עד גיל 25 שבהם הם חשדו כי הביעו התנגדות מזוינת לכוחות הגרמנים כשנכנסו לעיר. כל הצעירים הללו נורו למוות. ברמת השרון ישנו בית כנסת שנבנה בכספים שגייסו יהודים יוצאי העיירה נובוסליצה שגרים היום במדינות שונות ברחבי העולם. בחצר בית הכנסת ניצבת אנדרטה ובה חרוטים שמות של 39 הצעירים ההרוגים. על גבי קירות בית הכנסת רשומים שמותיהם של כל היהודים שחייהם נגדעו בטרם עת בגטו.
כעבור מספר ימים הובילו את כל תושבי הגטו בכיוון נהר דנייסטר, כפי שהסתבר מאוחר יותר – לגטו, שהיה ממוקם בעיירה ברשט שליד העיר וויניצה. בדרך הגרמנים היו הורגים את כל החלשים ואת כל החולים, וכך נהרגו עוד כאלף איש, וביניהם היה אביה של מרה. את הנשים שהיו להן תינוקות או ילדים קטנים הנאצים הכריחו להשאיר אותם בשולי הדרך, ולכן דרכה העגומה של השיירה הייתה מלווה בבכי התינוקות ובצעקות "אמא" של הילדים היותר גדולים. כאשר הגיעה השיירה ליערות קסאוצי בשטח מולדובה הלילות היו כה קרים, עד שכמאתיים ילדים קפאו למוות תוך לילה אחד בלבד.
כאשר הגיעו לגטו ברשד התחילו להכניס את היהודים בבתיהם של היהודים המקומיים, וכך בכל בית ישבו כמה משפחות. משפחתה של מרה בת ה-4 נפשות התמקמה במטבח קטן שבו הייתה מוקמת מיטה צרה שעליה ישנו מרה ואימה, בעוד שאחיה ודודתה ישנו על גבי התנור.
בתנאי החיים שכאלה כולם, מכורח הנסיבות, החלו לסבול מכינים והדבר הביא למגפת הטיפוס. גם מרה חלתה במחלה ושרדה בנס אחרי שהייתה חולה במשך מספר חודשים. בכל יום הסתובבה ברחובות הגטו עגלה שאספה את גופות האנשים שמתו מטיפוס ומרעב.
כל משפחה נאבקה בכוחות עצמה על מנת לשרוד. האיכרים המקומיים היו ניגשים לגדר הגטו והיו מחליפים מצרכי מזון באותם חפצים שמי מהאנשים הספיק בנס לקחת מהבית. היו כאלה שתוך סיכון חייהם היו יוצאים מהגטו כדי לקטוף משהו בשדות הסמוכים.
מתוך חמשת אלפים יהודי נובוסליצה שהגיעו לגטו הזה שרדו כ-300-400 איש בלבד. מרה ואימא שלה חיו בגטו במשך שלוש שנים. אחיה, שאותו הגרמנים העבירו למחנה ריכוז, הצליח לברוח משם ולחזור לגטו כדי להיות ליד משפחתו.
במרץ 1944 הצבא האדום שחרר את אסירי הגטו. משפחתה של מרה חזרה ברגל לעיירה נובוסליצה שנחרבה. היות וביתם נהרס הם שכנו בביתו של סבא (מצד אימא) שהוגלה בגיל 86 יחד עם כל משפחתו (אשתו חנה, בנו שמחה, ואשתו פייגה) בשנת 1941 לסיביר, שם מתו כולם. מה עלה בגורלם של שמחה ופייגה לא ידוע. בבית בן 4 חדרים נכנסו לגור עוד ארבע משפחות.
שמחה, אחיה של מרה, גויס לצבא, והיא, יחפה ולבושה בחצאית משי ממצנח, החלה לעבוד בתור עובדת ניקיון בסניף דואר. מרה שקדה על שליטתה בשפה הרוסית באופן עצמאי, ולמהירה הועברה לתפקיד רכזת אזורית של הוצאה לאור "Souzpechat", שם הייתה אחראית על חלוקת העיתונים הסובייטיים בקרב תושבי האזור. במשך יממות שלמות היא נאלצה לנסוע בין הכפרים. אחר-כך העבירו אותה לתפקיד המדריכה של "Souzpechat". היא קיבלה מדליה "בעד עבודה אמיצה בתקופת מלחמת העולם השנייה" שהוענקה לה בשנת 1946.
בסוף שנת 1945 הגיע לעיירה נובוסליצה קצין שחזר מהמלחמה, ושמו טוביה פולישוק, מי שהיה לבעלה של מרה. הוא נשלח לעבוד בעיר צ'רנוביץ בתפקיד מפקח על מפעלי תעשייה, אחר-כך המשיך לעבוד בתור החשב הראשי של לשכת בתי המרקחת המחוזית, ואת מרה העבירו לתפקיד של מנהלת מחלקת "Souzpechat" ליד לשכת הקשר המחוזית. למשפחה הצעירה נולדה בת בשם פאינה.
זמן קצר לאחר מכן מותנה מרה לתפקיד הרכזת הבכירה, אחר-כך לראשת מחלקת מנויים לעיתונים. ובתפקיד זה היא עבדה במשך 40 שנה, וקיבלה את תואר "וטרן עבודה". תמונתה הייתה תלויה בביתן אמצעי התקשורת בתערוכת הישגי המשק העממי (VDNH) במוסקבה.
בשנת 1989 מרה ובעלה הגיעו לביקור אצל אחיה בישראל. משחזרו הביתה הגישו מסמכים לעלייה. לקראת אותה עת בתם כבר סיימה את המכללה למוסיקה ובידה תעודת בגרות מלאה, אחר-כך סיימה את המכון להוראת מוסיקה, ומעל 20 שנים עבדה בבית הספר הפדגוגי למוסיקה מס' 1 בעיר צ'רנוביץ, אשר היה נחשב לאחד הטובים באוקראינה. נולד לה בן בשם אוולד.
ב-26 לספטמבר 1990 מרה, בעלה, בתם ונכדם נחתו בנמל תעופה בן גוריון ומשם – נסעו ישירות לכפר סבא, לדירה שאותה שכר עבורם אחיה של מרה.
אחרי חודש לימודים באולפן מרה התקבלה לעבודה במקצועה בחברת דואר ישראל. היא תלתה מודעה "כאן מדברים ברוסית, רומנית ויידיש", ובעמדתה תמיד היה תור ארוך של מבקרים. היא עבדה שם במשך שנה וחצי עד אשר נסגר סניף הדואר. אחר-כך מרה החלה לעבוד בחברת "מתב" שהייתה מספקת שירותים לקשישים. בחברה זו מרה עבדה במשך 10 שנים.
בשנת 2000 מרה ובעלה עברו לגור בהוסטל שנמצא ברחוב משה דיין. בשנת 2004 הלך בעלה לעולמו.
אופיה הפעיל של מרה לא משאיר לה רגע דל. היא עוזרת לדיירי ההוסטל שלא יכולים לפתור בעצמם בעיות מסוימות. נוסף על כך היא פוגשת משלחות שונות, כולל מחו"ל, שבאות כדי להכיר את חיי ההוסטל ולשמוע את סיפוריהם של אנשים ששרדו את השואה. מרה, בעלת ניסיון רב בתקשורת בינאישית, מספרת על הפעילויות השונות של דיירי ההוסטל, על מפגשים מעניינים ועל האירועים שמתקיימים בהוסטל, אבל מה שבאמת נוגע לליבם של המבקרים – אלה הם סיפוריה של מרה על מה שעבר עליה בגטו.
בשנת 2000 עיריית כפר סבא הוציאה לאור ספר שנקרא "לנצח לניצחון החיים" ובו תמונות ושמות של ניצולי הגטאות שגרים בעיר כפר סבא. בעמוד 134 אפשר למצוא גם את המידע על מרה פולישוק.
אחרי הגעתה ארצה, בתה של מרה, פאינה, כמו כל יתר העולים החדשים, חיפשה את "מקומה תחת השמש". בהתחלה עבדה בבתי ספר למוסיקה (הקונסרבטוריון) בכפר סבא ובכוכב יאיר, אחר-כך סיימה קורס עובדי ספרייה – רמה א' וב' במכללת לוינסקי, ובסיום הקורס נשארה לעבוד בספרייה האקדמית של המכללה.
נכדה של מרה אוולד סיים את לימודיו בחוג למתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב, שירת בצה"ל והיום עובד בחברת "מייקרוסופט". הוא נשוי ואב לבן בשם דניאל.
גם בנה ונכדה של מרה הם תושבי העיר כפר סבא. קהילת דוברי הרוסית שלנו בכפר סבא, למרות ההיסטוריה הקצרה למדי, יכולה להתגאות בכך שגרים כאן ארבעה דורות של נציגיה.
לכל דור אתגרים וקשיים משלו, אחדים לא עומדים בנטל ונשברים, ואילו אחרים דווקא מתחזקים מהקשיים. מרה בהחלט שייכת לקבוצה השנייה, הרי אם חושבים על זה, - היא עברה אינספור ייסורים: נולדה ברומניה, אחר-כך החליפה מדינה בעקבות רצונו של מישהו אחר מבלי להחליף את הבית; שרדה וניצלה בתנאים הבלתי-אנושיים של הגטו, הקימה משפחה, עבדה במרץ ובשקידה במשך שנים רבות בברית המועצות לשעבר, ושוב, אולם הפעם מרצונה, העתיקה את מקום מגוריה אל מדינה אחרת. כשהגיעה למולדת ההיסטורית שלה, שוב עבדה לא מעט שנים ובכל מקום שגורלה היה מביא אותה היא גילתה פתיחות ורוחב לב כלפי אנשים, תמכה ועזרה להם בכל מה שרק יכלה. ואף על פי שהשנים גובות את מחירן מרה נשארת כמו שהייתה – טובת לב, נבונה, כנה, אוהבת את החיים ומאמינה בטוב ליבם של אנשים.
מרינה גרודנסקי