אפשר להתייחס לאדם אחד בכל מיני דרכים. אפשר לשפוט את מעשיו כך או אחרת, אבל דבר אחד אי-אפשר להכחיש – עובדה שהוכחה בעדויות של אלפי אנשים. אני רוצה לפתוח את הכתבה הזאת במספר פרטים ביוגרפיים של אדם ששמו מוזכר עת אנו מציינים את יום השואה והגבורה בכל שנה.
ב-28 באפריל 1908, באזור שיהיה בעתיד חלק מצ'כיה, נולד אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני שהציל במהלך מלחמת העולם השנייה מעל אלף יהודים. על פעילותו זו הוכר על-ידי ממשלת ישראל כחסיד אומות העולם, כלומר אדם שתוך סיכון חייו הציל יהודים בימי השואה. בעצם, אנשים שהכירו אותו באופן אישי טוענים שתדמית גיבור העל לא בדיוק התאימה לו. אוסקר שינדלר היה חובב נשים ושתייה חריפה, הימורים וחיי הוללות. חבר במפלגה הנאצית ששיתף פעולה עם המודיעין הגרמני והיה מיודד עם קציני גסטאפו ואס.אס., הוא שהשתלט על מפעל שנגזל מבעל עסק יהודי והרוויח ממנו מיליונים – כזה היה האיש שעבור אלף ומשהו יהודי פולין היה לתקוותם היחידה לשרוד, והם לא התביישו להזדהות בתור "היהודים של שינדלר".
אוסקר שינדלר העסיק במפעלו יהודים בלבד. הוא הצליח לשכנע את הגסטאפו שהיהודים הם כוח העבודה הזול והמיומן ביותר. במפעל של שינדלר הסוהרים הוצבו בחוץ, ואף אחד מהם לא הורשה להיכנס פנימה, האסירים לא הוכו, תזונתם כללה 2000 קלוריות ביום. בעל המפעל שהה בו כמעט בכל לילה כדי למנוע פשיטה פתאומית של הגסטאפו. הוא זייף נתונים על פועליו – רשם זקנים כבני עשרים, ומשפטנים ומוזיקאים – בתור פועלים ומכונאים מוסמכים.
הוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. כששלוש מאות מהפועלות שלו נשלחו לאושוויץ, הצליח באמצעות שוחד וסחיטה לחלצן משם. זה היה המשלוח היחיד שאי-פעם עזב את אושוויץ ובתוכו אנשים חיים.
במאמציו הציל שינדלר 1,300 יהודים. כעת נמנים מעל שבעת אלפים בני אדם עם הצאצאים של יהודי שינדלר. בשנות חייו האחרונות התפרנס הטייקון לשעבר מכספיהם וממתנותיהם של היהודים שהציל. הוא הלך לעולמו ב-9 באוקטובר 1974 ונקבר בישראל בבית הקברות הקתולי בהר ציון.
מן הסתם, לא בכדי הזכרתי את שינלדר. סיפור חייה של גיבורת הכתבה קשור במאורעות שהזכרתי בקשר הדוק. מרים בלייברג נולדה בגטו קרקוב. אימה, שולמית, הגיעה לשם מדובנו שבאוקראינה ללמוד סיעוד. אביה היה טכנאי. שניהם היו צאצאים למשפחות קשות יום, והם סייעו להוריהם משכרם. לכן לא מיהרו להביא ילדים לעולם. כשהתחילה המלחמה ניסו להגיע לדובנו: הלכו בלילות והסתתרו בימים, אך הגרמנים היו מהירים יותר. כשהבינו שהתוכנית שלהם נידונה לכישלון, חזרו לקרקוב שכבר נכבשה על-ידי הגרמנים. היהודים נשלחו לגטו, ושם התנאים הפכו גרועים יותר משבוע לשבוע: הם לא הורשו לצאת לעבודה, הקצבות המזון הוקטנו בהדרגה. באותה העת הבינה אימה של מרים שהיא בהריון. לא הייתה לה שום אפשרות לעשות הפלה. כך הופיעה בגטו עוד נפש יהודית אחת. כעבור כמה חודשים התחוור להם שהגרמנים רוצים לשלוח את תושבי הגטו למחנה, ומי שלא יהיה מסוגל לעבוד – יושמד. לאנשים היו דרכים שונות להגיב על המתרחש. אחדים הרימו ידיים והפסיקו להיאבק על חייהם, אבל לא כזו הייתה אימה של מרים. היא הצליחה ליצור קשר עם חברה פולניה שסיפרה לה שאישה קתולית בודדה אחת תסכים אולי לקחת לביתה ילד יהודי. כשהכול סוכם, פתח אביה של מרים בור ביוב שלתוכו ירדה בהתחלה שולמית, ואז בעלה הוריד את התינוקת. הוא עצמו חזר לגטו, כי אם בן משפחה אחד היה בורח, היו הגרמנים יורים במשפחה כולה, ובגטו נותרו אימו ואחיו הצעירים. שולמית הגיעה אל הגשר שבו נקבעה הפגישה, אך חברתה לא הגיעה. שלומית ידעה היכן גרה ועלתה על החשמלית כדי להגיע אליה. החשמלית הייתה מחולקת לחצי גרמני וחצי פולני. למרבה הצער מטופלת לשעבר זיהתה אותה והלשינה לגרמנים. אימה של מרים ירדה מהחשמלית בתחנה הקרובה, קצין גרמני בעל מראה מאיים הלך בעקבותיה במשך זמן מה ואז שאל: "אינך מרחמת על התינוק ועל עצמך? אני יודע מי את, בפעם הבאה תיתקלי באיזה כלב, ואת יודעת בעצמך כיצד זה עלול להיגמר. מה את עושה פה?" הוא חשב שהיא רוצה לברוח מהגטו. בסופו של דבר עזר לה לעלות שוב על החשמלית, שילם עבורה וליווה אותה לתחנה הנכונה. במהרה הגיעה חברתה של שולמית שביקשה סליחה על שהתרחש ואז ליוותה אותן לבית, שם היא ובעלת הבית החביאו את מרים והילדה במחסן פחמים.
הן עטפו את התינוקת בחיתול ישן, תלו על צווארה תליון עם דמותה של מרים הקדושה שנקנה מראש, וכתבו פתק שהילדה נוצריה, אביה עובד בגרמניה ואימה מתה ממחלה, ושאף אחד לא צריך אותה. אחר כך השאירו אותה בחדר מדרגות של גברת זבז'ובסקי ושם זו "מצאה אותה".
בשביל שהכול ייראה אמין יותר פרצה הגברת בצעקות, כל השכנים התאספו ובקיצור, ההצגה הצליחה. במשך שבוע ימים שהתה שולמית במרתף ואחר כך, לאחר שחברתה הבטיחה לה שתשמור על הילדה כאילו היא הבת שלה ותמשיך לעזור לאישה שלקחה אותה אליה, היא חזרה לגטו. בשבוע שבו נעדרה הגטו הועבר למחנה עבודה פלשוב בחוצות קרקוב. משם היו האנשים יוצאים לעבודה למשך היום ובערב היו חוזרים. שולמית הצטרפה לשיירת החוזרים. בכניסה למחנה ספרו את האסירים כדי לוודא שמספר השבים זהה למספר היוצאים. כך, בזכות שולמית, אדם אחד הצליח לברוח.
במחנה היו צריפים ארוכים עם מיטות תלת-קומתיות ותנור שלא באמת עזר להפיג את הקור. הם קיבלו מרק מקליפות תפוחי אדמה עם כמה עלי כרוב ותולעים וכיכר לחם שחולקה בהתחלה לארבעה, לשישה ואז לשמונה ולעשרה. היו כאלה שקנו תעודות זהות מזויפות ואיתן ברחו לדנמרק ולשוודיה. אבל הוריה של מרים לא עשו זאת בגלל אחי אביה שנראה כמו יהודי טיפוסי, והם לא רצו להשאיר אותו לבד. שולמית לא אמרה שהיא אחות ולכן עבדה במפעל לסירי אמייל. כך פגשה בשינדלר.
אוסקר שינדלר לא רצה להתגייס, ולכן החל לעסוק בייצור ואספקה של ציוד לצבא הגרמני. הוא התיידד עם מפקד המחנה שבו שהו ההורים של מרים, אמון גט. שינדלר שילם לו שוחד נדיב בכסף ובנערות ליווי. כך הצליח לרכוש את המפעל שהיה באותו מקום ולהפעילו מחדש. בהתחלה העסיק שלושים יהודים, ביניהם גם ההורים של מרים, כי לאביה היו כישורים טכניים. עם הרחבת הייצור נדרש כוח אדם נוסף, ומי שכבר עבד השתדל לסדר מקום לקרוביו. בהדרגה הגיע מספר העובדים ל-1,300 בני אדם.
קבוצות חדשות של יהודים המשיכו להגיע לפלשוב. החדשים סיפרו על מעשי הזוועה של הנאצים. כך נודע לשולמית גורל משפחתה שמצאה את מותה בקבר אחים עם יהודי דובנו האחרים. סיפרו לה שהאדמה במקום הקבורה המשיכה לנוע עוד כמה ימים, אנשים אחדים הצליחו למצוא את דרכם החוצה ולברוח, והם סיפרו את הסיפור.
למרות התנאים הלא רעים בסך הכול של עובדי המפעל, הם תמיד חיו בצל הפחד, ששינדלר ייכשל בעסקיו ואז יהיה גורלם זהה לזה של מרבית היהודים. לא פעם עברה בראשה של שולמית המחשבה לזנק על הגדר החשמלית ובכך לשים קץ לסבל, אך בעלה עצר בעדה בכל פעם שהזכיר את בתם.
כשבשנת 1944 התחיל קו החזית להתקרב, החליט מפקד המחנה לשלוח את כל שוהיו לאושוויץ. שינלדר ידע מה באמת מתרחש שם. הוא הציע להעביר את המפעל לצ'כיה. המו"מ עוד התנהל ורכבות המשלוחים כבר היו בדרכן. אבל עוד נותרה לאנשים תקווה ששינדלר ידאג להם. באושוויץ הם הוחזקו בנפרד, והאסירים האחרים ראו שהם מוחזקים בתנאים טובים יותר. היו נסיונות לחטוף אנשים מהקבוצה כדי להיכנס במקומם. בסך הכול הקבוצה שהתה באושוויץ שישה שבועות. שינדלר שילם שוחד ענק והצליח לחלץ אותם. מסתיו 1944 ועד תום המלחמה הם חיו במחנה עבודה בצ'כיה. גם כאן החיים לא היו פשוטים, הגרמנים שחשו בסוף המתקרב הוציאו את זעמם על האסירים והיכו אותם באכזריות. ואף על פי כן, הייתה לאנשים תקווה לשרוד, כי כאן לפחות, לא היו תאי גזים ומשרפות. באביב 1945 שחרר הצבא האדום את האסירים. הצ'כים ראו בשינדלר אדם ששיתף פעולה עם הנאצים, ולכן, כדי להינצל, נאלץ ללבוש בגדי אסיר. האנשים התקשו להאמין שנשארו בחיים. רק כשניגשו אליהם הפוליטרוקים של הצבא האדום, האמינו לבסוף ששרדו. הם התבקשו להישאר בשטח המחנה עד שיסתיים טיהור השטח מכל כוחות האויב שעוד המשיכו להתנגד. הצ'כים עזרו לאסירים במה שרק אפשר. הביאו אוכל ותרופות. כעבור כמה שבועות הורשו האסירים המשוחררים לעזוב את המחנה ויצאו לדרך לכיוון פולין. חייל משמר הגבול הפולני פגש בהם בפליאה: "מה? כל כך הרבה יהודים עוד נשארו בחיים?"
הצ'כים חיפשו את שינדלר כדי לתלות אותו בתור משתף פעולה של הנאצים, אבל היהודים הצילו אותו. שניים מ"רשימת שינלדר" ליוו אותו עד הגבול עם רוסיה ובידם מכתב עם 1,300 חתימות של היהודים שהציל מהשמדה. שינלדר עבר לארגנטינה, הג'וינט ארגן עבורו חווה לגידול נוטריות, אבל העסק קרס בגלל אורח חייו המתהולל של הבעלים. אחר כך עבר לפרנקפורט, שם היהודים ארגנו בשבילו עסק חדש – מחסן לחומרי בנייה, אך גם גורלו היה דומה. מאותו הרגע היהודים שניצלו לקחו על עצמם את הדאגה לפרנסתו של שינדלר, והמשיכו בכך עד סוף ימיו.
הוריה של מרים חזרו לבית אביה שנשאר בדיוק כפי שהיה ביום שעזבו. הנאצים רצחו את הסבתא, את הדוד (אחי האב) ואת כל משפחתה של אימה. הכול פה הזכיר את קרובי המשפחה שלא היו עוד, ואביה של מרים לא רצה להישאר בין כותלי הבית הזה.
אבל מה אירע למרים ולמצילתה במשך כל אותן שנים?
השכנים של האישה שלקחה אליה את התינוקת ניסו לסחוט ממנה כסף בתמורה לשתיקה, אך קטז'ינה זבז'ובסקה סתמה את הפיות של כולם כשהטבילה את התינוקת בכנסייה ונתנה לה את השם מריה.
אימה של מרים רצתה כמובן להחזיר אליה קודם כל את הילדה. עבורה המלחמה הייתה יכולה להסתיים רק אחרי שכל המשפחה תתקבץ ותתחיל לבנות חיים חדשים יחד.
כמה ימים חגה שולמית סביב הבית שבו השאירה את הילדה, אך לא מצאה בנפשה אומץ להיכנס. כשהאישה שהצילה את מרים הבחינה בשולמית, הדבר ציער אותה מאוד. היא קיוותה שהורי הילדה לא ישרדו וכך תוכל לגדל אותה כבת. במשך כמה חודשים ההורים הרגילו את הילדה אליהם לאט לאט, ובהזמדנות הראשונה לקחו אותה ומיד עברו לאזור שלזיה התחתית. מתוך פחד מרדיפות ומכך שלא יקבלו אותם לעבודה הסתירו ההורים של מרים את היותם יהודים. בהיותם בעלי מקצועות מבוקשים הצליחו בלי שום קושי למצוא עבודה באזור המכרות הענק. יחד עם אחות האב ששרדה קיבלו דירת שלושה חדרים מאובזרת ומרוהטת למשעי (כולל פסנתר כנף מקסים), שהייתה שייכת קודם לכן למשפחה גרמנית, כנראה היה זה חוק הבומרנג שפעל. בשנת 1951 נולדה במשפחה עוד בת – אווה. הכול היה טוב מאוד. מרים הלכה לבית הספר וגם למדה לנגן בפסנתר.
עם זאת, כל אדם רוצה להיות מי שהוא, בלי להסתיר את השתייכותו הלאומית. לכן, כשבשנת 1948 קמה מדינת ישראל, הדודים וההורים הגישו מיד בקשה לעלייה. הדודים קיבלו אישור, אבל ההורים של מרים סורבו. משרד הבריאות הפולני אסר עליהם לעזוב, בשל מחסור בכוח אדם רפואי (שולמית עבדה כאחות). הדודים שכבר הגיעו לישראל רצו לחזור, אך לא היו להם אמצעים לכך. אימה של מרים נאלצה להתפטר וכעבור כמה שנים, ב-1957 הצליחו סוף סוף לעלות לארץ.
אחרי העלייה לא שכחו ההורים של מרים את האישה שהצילה אותה. הם דאגו לכך שיכירו בה כחסידת אומות העולם – תואר שזיכה את נושאו בסיוע כספי.
קליטה היא עניין לא פשוט בכל הזמנים. ההורים שוכנו במרכז הקליטה בפרדס רובין (ליד אוניברסיטת בר-אילן), את מרים, לבקשתה, רשמו לאולפן בקיבוץ ניר עם שבו כבר גרה נערה מכיתתה בפולין. אווה נסעה לגור אצל הדודים לזמן מה. שולמית מצאה עבודה בבית חולים ביילינסון, בעלה התקבל לעבודה בתעשייה האווירית. כעבור שנה קיבלה המשפחה דירה בפתח תקווה. אז הבנות חזרו אל ההורים ושוב כולם סוף סוף היו ביחד.
מרים סיימה את הלימודים והתגייסה. עוד בבית הספר התיידדה עם בחור מבוגר ממנה בכמה שנים. לאחר ארבעה חודשי שירות היא נענתה להצעתו ונישאה לו. לאחר מכן תקבלה לאקדמיה למוזיקה בתל-אביב. כמו סטודנטים רבים אחרים נאלצה לעבוד למחייתה ומצאה עבודה בחצי משרה במערכת החינוך. שנתיים לאחר החתונה נולדה לזוג הבת דפנה, כעבור שנתיים וחצי נוספות – הבן, דן, וכעבור עוד חמש שנים – הבת שיר. בעלה של מרים היה מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ובמשך ארבע שנים המשפחה גרה בדרום אפריקה, שם שהה בשליחות מטעם העבודה.
כשחזרו עברו לגור בירושלים.
מרים חסרת המנוח חזרה לאוניברסיטה, והפעם לחוג לחינוך מיוחד. היא קיבלה תואר שני בתחום. במסגרת הלימודים נדרשה ללמוד שפה זרה נוספת ובחרה ברוסית. המקצוע הזה נלמד, כמו שאומרים, כבדרך אגב, ולכן הלמידה הזאת לא הייתה יסודית במיוחד. אחרי שקיבלה דיפלומה השתלבה מרים במערכת החינוך הממלכתית ועבדה עם ילדים צעירים עם בעיות נפשיות ועם תלמידי בית ספר יסודי עם לקויות למידה.
הבת הבכורה, דפנה, גרה בארצות הברית, עובדת בהיי-טק ומגדלת שתי בנות. הבן, דן, למד אווירונאוטיקה בטכניון, הוא איש מחשבים, ולו יש שלוש בנות. הבת הצעירה שיר עוסקת בדיקור סיני, היא הלכה בעקבות אימה ועובדת בתחום החינוך המיוחד. גם לה יש שלוש בנות.
בשנת 1985 עברה המשפחה לגור בכפר-סבא, בעלה של מרים עבד באוניברסיטת תל-אביב והם רצו לגור קרוב יותר לעבודתו. היות שבעיר שלנו גרה אחותה של מרים, היה טבעי מאוד שיעברו לכאן. היום מרים גרה עם בעלה ועם חתולה חמודה בשם סושי. זאת לא משפחה המסוגלת לשבת בבית בנחת בגמלאות. השניים עוסקים בהתנדבות – מרים מסדרת תרופות במדפים בבית מרקחת של קופת חולים כללית. בעלה אורי מתנדב בעמותת מילבת במרכז הרפואי שיבא, העוסק בייצור ציוד ועזרי ניידות לבעלי מוגבלויות.
במשך כל חייה חלמה מרים ללמוד את השפה הרוסית על בוריה, אך רק לאחר שיצאה לפנסיה הצליחה להגשים את החלום. בכפר סבא מצאה מורה נפלא, והיא כבר מדברת לא רע בכלל. הפגישה שלנו התקיימה שבוע בלבד לאחר חזרתה מנסיעה לרוסיה שם ביקרה במוסקבה ובסנקט-פטרבורג. בנסיעה לא רק שקיבלה הזדמנות לדבר רוסית כאוות נפשה, אלא גם עזרה לחברי הקבוצה האחרים בתרגום.
אין מילים היכולות לתאר את כל הגבורה והאומץ של עמנו שבגורלו עלו תלאות כה רבות. כל ההיסטוריה שלנו היא בעצם מאבק הישרדות אחד בלתי פוסק, ובנשמתו של יהודי השמחה תמיד מהולה בעצב. ואף על פי כן, למרות הכול, היינו ונהיה. קורות המשפחה של הגיבורה שלנו הן הוכחה ניצחת לכך. אלו הם אנשים שקיבלו לידהם את לפיד האור וממשיכים לשאתו בגאווה, ואני בטוחה שיעבירו אותו גם לדורות הבאים. נותר רק לאחל שיוולדו במשפחתם כמה שיותר ילדים שיוכלו להעביר את סיפור המשפחה הלאה. סיפור כזה – אסור שיישכח.
מרינה גרודנסקי