אחד מהצעצועים האהובים עליי בילדותי היה הקליידוסקופ.

אחד מהצעצועים האהובים עליי בילדותי היה הקליידוסקופ. זוכרים? מן צינור עם דפנות ראי וזכוכיות צבעוניות בפנים, מביטים בו ומסובבים לאט לאט, והציורים הססגוניים מתחלפים עם כל סיבוב. הסיפור של גיבור הכתבה היום מזכיר לי את הצעצוע הזה. הגורל סובב אותו לכאן ולכאן – פעם הרעיף שפע של מזל, פעם הציב על גבול היכולת האנושית ובכל אופן לא חסך ממנו אירועים שלא פעם חייבו אותו לעשות בחירות קשות. אבל הוא, בכל מצב, נשאר קודם כל בן אדם שלא הרשה לאף אחד לרמוס את כבודו. שמו – צבי ברמנט.

צבי נולד בשנת 1924 בעיר דאוגבפילס, אימו הייתה עקרת בית ואביו – טבח הנקניקים הכשרים הטוב ביותר בכל רחבי לטביה. חוץ מצבי, שהיה הבן הבכור, היו במשפחה עוד שלושה אחים ואחות. בגיל 7 הוא התחיל ללמוד בבית ספר, ששפת ההוראה בו הייתה עברית. שם למד במשך שש שנים ובמקביל למד ארבע שנים לנגן בכינור וגם למד תורה. הוא רצה מאוד להמשיך ללמוד, אבל אביו החליט שעליו לרכוש מקצוע ושלח אותו ללמוד תפירה בבית מלאכה של חייט. שלוש שנים היה שם. בשנת 1940, עם כניסתו של הצבא האדום ללטביה, בית הספר שבו למד צבי קודם לכן נסגר ולכן, בכיתה ז', כבר הלך לבית ספר ללימודי ערב, שבו שפת ההוראה הייתה יידיש. בשנת 1941, כשהתחילה המלחמה, היה צבי בן 17. בלילה ראה איך הצבא האדום עוזב בחיפזון את העיר, בעצם הייתה זו פשוט מנוסה. העיר התרוקנה והשתתקה בציפייה לעומד לבוא. בסוג של חוש שישי הרגיש צבי שסכנה מתקרבת. הוא העיר את אביו, אך זה סירב לזוז ממקומו, ורק הסבתא בת ה-85 הסכימה ללכת עם צבי. הם הגיעו לתחנה, הרכבת עמדה שם, אך לא התחילה לנסוע. בבוקר ראה צבי בתחנה את הוריו עם אחיו ואחותו. בצהריים התחילו הגרמנים להפציץ את הרכבת וזו סוף סוף התחילה לנוע. מטוסי המסרשמיט חגו נמוך מעל הרכבת והמטירו עליה אש. באחת התחנות ניתק קצין הצבא האדום את הקרונות שבהם נסעו האזרחים והמשיך לנוע עם הקצינים ומשפחותיהם. הגיעה רכבת אחרת עם נהג אוזבקי. כשזה הבין מה קרה חיבר את הקרונות אל הרכבת שלו. כך הגיעו צבי ומשפחתו בתחילה לעיר ויטבסק ואחר כך לסמולנסק אחוזת הלהבות. הרכבת פנתה לעיר טולה, שם סוף סוף נתנו להם אוכל ושלחו לפנזה. משם נסעו לאזור בזנצ'וק. לתחנה הגיעו בעגלות משא נציגי הקולחוזים ואספו את המפונים. ב-9 ביולי 1941 מצאה את עצמה המשפחה בקולחוז, שם הקצו להם בית הרוס למחצה שבו לא היו אפילו חלונות. הם התחילו לעבוד בשדה, אך לא ידעו שיש לרשום את ימי העבודה ולכן רימו אותם בלי כל בושה. אביו נרשם לגדוד הלטבי שהחל להתגבש באותם ימים. צבי נותר בתפקיד ראש המשפחה. סבתא נפטרה באוקטובר. מכיוון שממוצרי המזון שהגיעו להם עבור ימי העבודה הם לא קיבלו כמעט כלום, המשפחה שרדה את החורף בקושי רב. בהשוואה לבני המקום היה צבי אדם נאור, ולכן הפקידו בידיו את הנהלת החשבונות של הקולחוז. הוא איתר את הפושעים שגנבו לחם ומוצרי מזון אחרים. הם נעצרו, אך צבי פחד מנקמה ולכן ביקש להעביר את המשפחה לקולחוז אחר. שם התחיל לעבוד כנהג טרקטור. כשעבד במשמרת לילה, מצא אותו אותו בנו של יושב ראש הקולחוז והודיע לו שקיבל צו גיוס.

מהכפר הגיעה ללשכת הגיוס קבוצת נערים שרצתה לשרת יחד, כולם נענו בחיוב ורק צבי סורב ונאמר לו שהוא צריך לשרת בגדוד הלטבי. בלשכת הגיוס היו עוד ארבעה עשר נערים כמותו, וכולם נשלחו לקויבישב, שם קיבלו בגדים חמים והוטסו לקרסנויארסק ולאחר מכן לנורילסק, איגרקה וליעד הסופי – דודינקה. היה זה כפר בצפון הרחוק שבו רק בני העם הטונגוסי המשיכו לגור ביורטים. רק כשהגיע הבין צבי שהוא בעצם חבר במשלחת של הקומסומול שתפקידה להנחיל למקומיים אורח חיים מודרני ולבנות בניייני קבע. צבי חלה ובשל מחלתו החמורה נשלח חזקה לבזנצ'וק, שם הכירו בו ככשיר לשירות שאינו בתפקידי לחימה. בסוף אוגוסט הופנה לגדוד המילואים הארטילרי הלטבי הנפרד שהתמקם במחוז גורקי. צבי פגש שם ברבים מבני עירו – לא סתם מכרים, אלא גם ידידים. מהם גיבשו את הפלוגה מס' 14 ושלחו לבסיסים הצבאיים באזור מוסקבה. הם לא קיבלו מדים, הלכו ללימודים בבגדים אזרחיים ואכלו מרק של כלא. לאחר מכן העבירו את הפלוגה למחנות באזור גורוחובצקי. פעם אחת בבסיס שמע צבי נגינת כינור. הוא הלך בעקבות הצליל וגילה את הנגן, וכשזה הבין שגם צבי כנר, נתן לו את הכלי היחיד שהיה פנוי, וכך צבי התחיל לנגן בדומרה. כשהמפקדים שמעו על הנגנים הם החליטו לתמוך ביוזמה וכך נוסדה תזמורת כלי נגינה רוסיים עממיים שכללה שלושים ושישה נגנים. צבי וחברו עמדו בראש התזמורת, וזו התחילה להופיע ולהכניס קצת צבע לחיים הלא פשוטים של אנשי הצבא והאזרחים.

פעם אחת אמרו לצבי שאיזה יהודי אחד רוצה לפגוש אותו. התברר שזה היה אביו, שלאחר פציעה הגיע למיון מחודש לאותו המקום עצמו, אף כי לפלוגה אחרת. צבי הצליח לפגוש את אביו לעיתים די קרובות. בנובמבר הוא נשלח חזרה אל החזית. גם צבי התחיל לבקש שישלחו אותו לחזית, כתב חמש בקשות, אבל, מסיבה שעדיין אינה ברורה לו, הוא נשלח לבית הספר לסיכול ריגול ליד מוסקבה. אחרי הכשרה בת חודשיים קראו לו ואמרו שהגיע לשם בטעות, כי עם המראה היהודי הטיפוסי שלו אין שם מה לעשות. צבי חזר לבסיס באזור גורוחובצקי שם שובץ בפלוגת קלעים ואיתה נשלח לחזית במרץ 1943.

הקרב הראשון של הפלוגה במחוז קלינין היה קשה מאוד, טבח של ממש. לאחר הקרב אספו את שאריות המחלקה ושלחו לעיר רז'ב. ליד רז'ב נקלעו לכיתור. מצרכי מזון לא היו להם כלל. הגרמנים פיתו את הרוסים והלטבים באוכל ורבים מהם פשוט עברו לצד של האויב. נותרו רק המפקדים והיהודים. כשכל הקצינים נפלו והיחיד שנותר היה פצוע, לקח צבי את הפיקוד על עצמו. הוא עבר במחפורות ואסף שישה עשר בני אדם עם שני מקלעי יד שישה תת-מקלעי פפ"ש וכמה רובי בריח. צבי הציב את חייליו בעמדות שבחר ופקד לא לירות בשום פנים ואופן עד שתבוא הפקודה ממנו. בבוקר התחיל הירי ולאחר מכן ההסתערות. צבי הניח לגרמנים להתקרב עד למרחק של 50 מטרים (כשהוא כבר הצליח לזהות את תווי הפנים שלהם) ורק אז פקד: "אש!" היות שהגמרנים תקפו בשורה צפופה, ממטר האש שנפתח עליהם ממרחק קצר כיסה את כל השלג סביב בגופות. המתקפה נבלמה. בתשע בבוקר הופיע מפקד הגדוד והתחיל לחפש את הקצינים שפיקדו על הקרב. צבי הזדהה ותיאר את המצב. מאוחר יותר התברר שקומץ יהודים תחת פיקודו של צבי פרץ את הכיתור וסלל לכוחות את הדרך החוצה. צבי קיבל דרגת סרן ועיטור הכוכב האדום. האוגדה הלטבית הארבעים ושלוש הייתה תשושה ונשלחה למיון מחודש. עד ינואר 1944 נשמרה במילואים. לאחר מכן התקבלה הפקודה לשחרר את כפר נסבה (במחוז פסקוב). צבי הועבר לגדוד 3 ברגימנט 125 שיעדו היה – מסע בן 60 קילומטרים בעורף האויב. בפלוגת המודיעין שירת בן דודו של צבי, בוריס. הוא, צבי, ועוד חבר אחד הולבשו במדים גרמניים ונשלחו לכפר שבו נערכה חתונה: קצין גרמני התחתן עם נערה רוסייה. בוריס, לבוש במדי אובר-לויטננט, נכנס לבית שבו נערכה החתונה, ואילו צבי וחברו "הורידו" את המשמר ותפסו את מקומו. לאחר כמה שעות דלה בוריס את המידע שהיה זקוק לו, יצא והם חזרו בשלום למקומם. המפקד, לאחר שקיבל את המידע, תכנן מבצע שלפיו המחלקה שבה שירת צבי תתקוף במקביל לכוח העיקרי את האויב משני הצדדים. פצצת תאורה תיתן את האות להתקפה. אולם הכוחות העיקריים איחרו בכמה דקות, ולכן כוח קטן נאלץ להסתער על המחפורת ולהיכנס לקרב פנים מול פנים. המשימה בוצעה ונסבה שוחררה. אולם ביער עוד נותרה פלוגת גרמנים שפתחה במתקפת נגד. גם ההתקפה הזאת נבלמה, ועבור הקרב הזה הוענק לצבי עיטור האומץ.

בסוף ינואר הועברה המחלקה לתחנת "דנו" שבסמוך לה פוצצו הנאצים גשר. המחלקה שבה שירת צבי נשלחה לסחוב בגדות הנהר התלולים סלעים שהתפזרו על הקרח בעת הפיצוץ, כדי לשפ. את המעבר שנהרס. הייתה זו משימה קשה ומסוכנת, הרי החייל שמאחוריך עלול היה להיפצע או להיהרג מאבן גדולה שנשמטה. הם עסקו בעבודה זו חודש שלם. הגשר תוקן. לאחר מכן נשלח הגדוד לאזור נובגורוד, שם הקימו בקתות חפורות והחלו לסלול בביצות את הדרך לתותחנים. משם העבירו את צבי לצוות המינהלי מטעם הגדוד, שבו שירתו הקשרים שהיו אחראים על התקשורת עם הפלוגות. בכל לילה נאלץ צבי לצעוד 15-10 קילומטרים כדי למסור הודעות, וביום נשלח לעבודות הסלילה. חוץ מזה הנגד, מפקד הצוות, גנב ממנו לחם, חברו של צבי גילה לו מי הגנב. כעבור חודש נותר מצבי רק צל אדם, והמצב הזה לא יכול היה להימשך. הוא נסע אל הפיקוד כדי לספר על המתרחש, אך בדרך תפס אותו הנגד. צבי לא הצליח להחזיק את עצמו בידיים, היכה את הגנב בפניו ושבר לו כמה שיניים. זה התלונן מיד למפקדים וצבי הוחזר לפלוגתו, אבל עם חוות דעת שלילית ביותר. בזמן שצבי לא היה בפלוגה, הגיע לשם מפקד חדש שלא הכיר את צבי. המפקד החדש, לאחר שקיבל חוות דעת איומה, התחיל להתעלל בצבי פשוטו כמשמעו, עד שזה הגיע למרפאה עם התמוטטות עצבים. כשחזר גילה שהמפקד התחלף שוב, והוקל לו. המפקד החדש גילה שצבי חייט וביקש לתקן לו את המעיל והמכנסיים. צבו התמסר לעבודתו והבין עד כמה ריפוי בעיסוק הוא דבר בריא. מפקדים מפלוגות אחרות התחילו לגשת אליו עם בקשות דומות. כשחזר מפקד הגדוד וראה את פקודיו במדים תפורים היטב, ביקש גם הוא לשפר את הופעתו. הוא קרא לצבי ושאל מדוע הוחזר לפלוגה עם חוות דעת איומה שכזו. לאחר ששמע את סיפורו של צבי הצטער שלא ידע קודם את כל הפרטים ואמר שהיה צריך לשבור למפקד הצוות הגנב את כל השיניים. צבי הרים כוסית עם המפקד לכבוד הפיוס וחזר לעבודה שכבר הפכה להרגל – תיקון מדים. הסרן, שהציץ פעם לבקתה שלו, תפס אותו עוסק בכך. הסרן היה מנהל של בית חולים שדה ולאחר זמן מה נשלח משם רכב שאסף את צבי והוא נסע לקבל טיפול שאחריו נשלח לגדוד קשר מס' 170 בגיס התותחנים הלטבי ה-130. צבי הגיע לפלוגה הממונעת במחלקת המודיעין. זה היה בסוף מאי 1944. עד תחילת יולי המחלקות למדו ולאחר מכן נשלחו לגבול ליטא שאותו חצו באזור שצ'אונס. הגדודים נעו קדים וצבי מונה למפקד צוות לפריסת קווי תקשורת עם האוגדה ה-43. פיקוד הגדוד שובץ בדובנו (ליד דאוגבפילס), ולשם צבי זומן ב-27 ביולי יחד עם סרן נוביצקי. הם לבשו מדים גרמניים ורכבו על סוסים לדאוגבפילס. המשימה שלהם הייתה להשיג את תוכנית הנסיגה של האויב. מול עיניהם הופצצו הגשר והיכל התרבות. לאחר שלמדו את המצב הם חזרו לפיקוד ודיווחו על הכול בפירוט. למחרת שוחררו ודאוגבפילס ורזקנה.

לאחר שחרור קרוסטפילס קיבל צבי משימה לפרוס קו תקשורת אל הכפר אונגורמויז'ה. הוא ועוד לוחם גללו סליל עם כבל לאורך שני קילומטרים. הגרמנים פתחו עליהם באש ופצעו את חברו של צבי ברגלו. צבי חילץ אותו מהאש וסחב על גבו עד לעמדות של יחידתו הצבאית, עם בן זוג אחר סיים את העבודה. לאחר מכן פרס תקשורת דרך נהר איבקסטה. צבי עמד במים ופיקד על העבודה, ומיד כשיצא מהמים ממש במקום שבו עמד נחת פגז. צבי הסתיר את קו התקשורת כל-כך טוב, שעל אף האש הכבדה הקו לא נפגע. על מבצע זה קיבל עיטור "לוחם מצטיין".

הכיתור של הצבא האדום סביב ריגה נמשך חודש שלם, אך מתוך רצון לשמור על העיר הצבא לא תקף. מסלול הנסיגה היחיד שנותר הגרמנים הייתה הדרך לילגבה. כאשר סוף סוף נכנסו הכוחות הסובייטיים לריגה קיבל צבי משימה לפרוס תקשורת בבניין מועצת השרים. הוא עבר מחדר לחדר, פרס את הכבלים וחיבר את הטלפונים. המשימה האחרונה שבה השתתף הוטלה עליו ב-2 במרץ 1945. המשימה הייתה לפרוס קו תקשורת עם האוגדה האסטונית. משימה מסוכנת ביותר – הר טושקי, שדות מוקשים, אדמה רטובה משלג נמס – המוות ארב לו בכל פינה. מ-2 עד 26 עסק במרץ צבי בכל לילה בתיקון הקו. באחד הימים התחילו הטנקים בהתקפה במקום שבו עבד. הם הופגזו וצבי ספג פגיעת חבלה. החברים סחבו אותו אל הבקתה החפורה. צבי ביקש לא לשלוח אותו לבית החולים, והוא טופל בבית חולים שדה של הגדוד. בהדרגה חזרו אליו השמיעה והדיבור.

ב-7 במאי היה צבי עד לתפיסת איחוד הכוחות של קורלנדיה, כי הוזמן לשם על-ידי מפקד החטיבה, לוטננט-גנרל ברנדקלנה. צבי היה מועמד לעיטור הדגל האדום, אך מפקד הגדוד האנטישמי מחק את שמו מהרשימה. אז מפקד המחלקה פנה למנהל האגף הרביעי וסיפר לו על ההישגים של צבי, וזה, כדי לציין אותו לשבח, כלל אותו ברשימת משתתפי מצעד הניצחון בכיכר האדומה במוסקבה. בתמונות בכתבה אפשר לראות את צבי במצעד, במדים המיוחדים שקיבל למטרה זו. אחרי המצעד חזר צבי ללטביה, לעיר מדונה ושם החל המאבק עם כנופיות "אחי היער" מליטא.

אביו נפל בחזית בשנת 1942. כשאימו חזרה מהפינוי עם הילדים הצעירים, ביקש צבי חופשה כדי להיפגש עם המשפחה, אבל הגנרל שלח אותו לעבוד בחטיבת עצים והבטיח שאם ימלא את המכסה לפני הזמן יוסיפו לו ימים לחופשה. צבי מילא את המשימה חמישה ימים לפני המועד המתוכנן, אבל המפקדים רימו אותו ושלחו אותו לקטיף סלק סוכר. אז פקעה סבלנותו והוא ניגן בגיטרה ושר במקום לעבוד. החיילים האחרים הקשיבו לו בהנאה רבה. בשורה התחתונה, צבי פגע במורל של הצוות והחזירו אותו לפיקוד. משם העבירו אותו למחלקה הרביעית, שם שוב אולץ לעסוק בחטיבת עצים. עבר חודש ובסופו של דבר קיבל שנים עשר ימי חופשה. כשהגיע לדאוגבפילס הלך אל דודתו איפה אימו גרה. התברר שהיא, יחד עם שלושה ילדים ועוד אישה אחת קיבלה חדר בגודל 12 מטר.

את יום הניצחון חגג צבי בתחנת בלידנה. הוא המשיך לשרת בצבא בתפקיד מחסנאי בעיר הולדתו עד שהשתחרר ב-16 בנובמבר 1946. 75% מהעיר נהרסו, לא היה איפה לגור, וכדי לפתור את בעיית הדיור התחתן צבי עם השכנה. הוא לא הצטער על כך מעולם. הוא הלך לעבוד באיגוד בעלי מלאכה, שם עסק בהפצת סחורות, רכש כלי עבודה וחומרים. אחר כך עבר לעבור בתפקיד מנהל הובלות בחברת מסחר ולאחר חצי שנה נוספת הפך למנהל חנות באיגוד בעלי מלאכה "סגטייס". בשנת 1949, כשפורק האיגוד, התקבל צבי לעבודה במינהל המסחר של דאוגבפילס, בתפקיד מנהל חנות נעליים. באותה שנה נולדה בתו שיינה. צבי התקבל למחלקה האקסטרנית של המכללה למסחר בעיר ריגה, וכשסיים את הלימודים שם המשיך ללמוד במכון למסחר. בשנת 1959 הפך למומחה בעל השכלה גבוהה והתקבל לתפקיד סגן מנהל מחלקת המסחר במינהל המסחר העירוני. צבי נשלח לפקח על עבודות הבנייה של חנות הסופרמרקט הראשונה בעיר. הוא עמד במשימה והגיש לציבור מתחם מסחרי נפלא שהוא עצמו מונה לנהל. וכמובן, צבי לא יכל לחיות בלי מוזיקה, לכן הוא ייסד תזמורת חובבנית מטעם מינהל המסחר, וזו זכתה במקום שני בתחרות הרפובליקנית.

בשנת 1952 נפטרה אימו וצבי הלך לבית הכנסת במשך שנה שלמה וקרא קדיש. בשנת 1957 נולד בנו חנוך.

כמובן שבקג"ב ידעו על כל המתרחש בקהילה, וצבי הוזמן לשם לראשונה בשנת 1958. הציעו לו את משרת הרב הראשי של העיר, אך הוא סירב. לאחר שנתיים הזמינו אותו שוב, וחזרו לזמנו כל חודשיים בכל מיני תירוצים שטותיים.

צבי האזין לקול ישראל בעברית. התחנה לא הושתקה, כי רק יחידים בברית המועצות ידעו עברית. את החדשות ששמע מסר ליהודים שהכיר. לאחר מכן, במרחק 16 קילומטרים מהעיר, במרתף בית קיט של ידידו, רופא במקצוע, הוא פתח אולפן ללימוד עברית.

הפעילות המוצלחת של צבי במינהל המסחר הציקה להרבה אנשים וצבי הרגיש שעומדת להתחולל סערה. הוא החליט להתפטר. לא רצו לשחרר אותו. חברת משפחה שלו ניהלה את תחנת המחשבים העירונית והיא הזמינה אותו לעבוד אצלה. והיות שהתחנה הייתה כפופה למפעל "אימפולס" בריגה, שעסק בהתקנה ותיקון מחשבים, הוא הצליח לקשר בין הפיטורים לבין מעבר דירה. צבי למד שנה בקורס מיוחד של המכון הפוליטכני ולאחר מכן התקבל לתפקיד טכנאי מחשבים בכיר.

בשנת 1970 בית הקברות היהודי בעיר הוחרב בברוטליות ובמצבותיו נסללו כבישי העיר. צבי התלונן שלוש פעמים לקג"ב על ההפקרות הזאת. באפריל 1971 קראו לו לקג"ב ואמרו שהם יודעים שהוא רוצה לעלות לארץ, ואם הוא מסכים, יתנו לו לעשות זאת בתוך עשרה ימים. צבי הצהיר שאינו רוצה לחיות במדינה כמו ברית המועצות. למחרת כשחזר מהעבודה חיכה לו אמבולנס. אשפזו אותו בכפייה ובמשך עשרים וארבעה ימים הרעילו אותו בעשרים ושמונה כדורים ובשלוש כוסות "דמינל". כל הגוף שלו מכף רגל ועד ראש פשוט בער. לא ידוע במה כל זה היה נגמר, אילולא יצאה הרופאה האחראית לכך לחופשה. הרופאה שהחליפה אותה הכירה את צבי. היא ניגשה לרופא הבכיר וביקשה להעביר את המטופל הזה למרפאה הרפובליקנית בריגה, וכך עשו. שם טיפל בצבי פרופסור שלא האמין לאבחנה שנרשמה בתיק. הוא הורה לערוך בדיקה מחודשת שהראתה שהוושט של צבי פשוט נשרף. במשך שלושה חודשים קיבל טיפול מהטיפול הקודם. לאחר ההחלמה פנה צבי שוב לקג"ב בבקשה לצאת מהארץ ושם המליצו לו לפנות לשירות ההגירה.

אחותו של צבי ומשפחתה עלו לישראל עוד ב-1958. אחיו עלה ב-1966 וממנו קיבל את הזימון. התמזל מזלו והוא הצליח לקבל אישור במהירות שיא. בדיוק באותו הזמן התקיימו חילופי יהודים בקצינים סובייטיים שנפלו בשבי הישראלי במהלך מלחמת ששת הימים.

בדצמבר 1971 עלה צבי עם אשתו ובנו לישראל (בתו נשארה לסיים את הלימודים באוניברסיטה). המשפחה נשלחה לאולפן חדש שנפתח זה עתה בבאר שבע, אך היות שצבי ידע עברית מילדותו הוא התחיל מיד לעבוד בבית מלאכה לתיקון מחשבים. אשתו הלכה ללמוד באולפן ובנו בבית ספר למוזיקה. אשתו של צבי סיימה קורס בהנהלת חשבונות. כשאמרו לצבי שקיבל דירת עמידר בכפר-סבא, הודיעה אשתו שהיא לא מוכנה ללכת לגור בכפר. המילה "כפר" בשם העיר בלבלה אותה. אולם כשראתה שהבית קרוב לתחנה המרכזית הסכימה. העבודה הראשונה של צבי בכפר סבא הייתה ברבנות, שם טיפל במכונות כתב ובמחשבים. הבשורה על בעל המלאכה המיומן נפוצה במהירות והוא התחיל לקבל הזמנות. צבי עבד מהבית אבל המליצו לו לפנות ללשכת העבודה. פעם אחת הודיעו לו שהוא מוזמן לחברת "אזבסט אלקטרוניקה" בתל-אביב. אחרי שעבד שם מעט, עבר לחברת "פסיט".

אופיו חסר המנוח של צבי הוביל אותו למשרדי הריבוע הכחול. כאן התחיל לעבוד בהתחלה כמנהל מחסן בסופרמרקט בפתח-תקווה, ואחרי חצי שנה כבר עבר לתפקיד סגן מנהל סופרמרקט בכפר-סבא. אחר כך פיקח על בנייתו של סופר-מרקט חדש ברחוב טשרניחובסקי ואז ניהל את הסופרמרקט הזה עד שלבסוף יצא לגמלאות בשנת 1990.

בנו של צבי למד באקדמיה למוזיקה ועבד בתזמורת הקאמרית בתל-אביב. בתו עלתה לארץ בשנת 1973 וסיימה את הפקולטה לפיננסים וכלכלה באוניברסיטת תל-אביב.

לאחר שיצא לגמלאות החליט צבי לעזור לעולים חדשים. הוא פנה להסתדרות ושם פגש את ולדימיר בנט. יחד פתחו בבניית המחלקה של מועצת הווטרנים בעיר כפר-סבא, שמנתה בזמנו 800 איש. כמו כן, היה צבי ממייסדי להקת "סבלסדר" שביצעה שירים בעברית, יידיש ורוסית. בשנת 1991 עם הגעתו של יולי ניסנבוים, הפכה הלהקה למקהלה.

בשנת 1991 נפטר באופן מפתיע בנו של צבי, אשתו חלתה והוא עצמו לקה בהתקף לב. הוא עזב את המקהלה, אך עדיין השתתף לעיתים בהופעותיה כסולן. בשנת 1999 התחתן עם עולה חדשה מקרים, ולאחר שחי איתה באושר עשר שנים התאלמן שוב.

בתו של צבי עוסקת בנדל"ן ואת נכדו, אלי סירקין, מכירים רבים מתושבי עירנו דוברי הרוסית. אחותו גרה בארצות הברית, והיא אם מאושרת לארבעה בנים.

אי-אפשר לגולל בכתבה אחת את כל קורות חייו של צבי ברמנט. נראה שמסתתר באדם הצנום הזה מקור אנרגיה בלתי נדלית. למרות גילו המופלג, עדיין ניכר בעיניו ברק של עניין בכל המתרחש סביבו, הוא לא מאבד ממרצו בשום מצב. הוא דוגמה נפלאה לחוסן שאינו נשבר באף סערה שמזמנים החיים.

מרינה גרודננסקי