חיפוש
  • Муниципалитет Кфар-Саба

כשאני עומדת להיפגש עם גיבור ממדור "אנשי עירנו המרתקים" אני תמיד מתרגשת לקראת היכרות עם מישהו חדש.

כשאני עומדת להיפגש עם גיבור ממדור "אנשי עירנו המרתקים" אני תמיד מתרגשת לקראת היכרות עם מישהו חדש. ועוד לא קרה מעולם שהצטערתי שעלה בגורלי להכיר דווקא את האדם הזה. גיליתי כל כך הרבה דברים שמקורות המידע הרשמיים מסתירים. ואף על פי כן, מעולם לא הייתי בהלם כה גדול ממה ששמעתי. האמת היא שאפילו לא דמיינתי שבהיסטוריה של אחת מהערים הרוסיות הידועות ביותר יש כאלה שטחים מתים. אין לי ספק, שישנם חוקרים העוסקים באופן ממוקד בלנינגרד שלאחר המלחמה, אבל "חפרתי" קצת באינטרנט ולא מצאתי שום דבר שאפילו מתקרב למה שסיפרה לי גלינה שיק. זוהי בדיוק הסיבה שבגללה חשוב והכרחי לרשום עדויות ולהביט בהיסטוריה של כל מדינה דרך עיניהם של אלו שחוו אותה בפועל. רק אז ההיסטוריה הזאת, הלא מלוטשת, תהיה קרובה עד כמה שאפשר לאמת.

גלינה נולדה בדצמבר 1940 בלנינגרד, לשם הגיעו הוריה בשנת 1935 מהעיר רומנה שבמחוז סומי (אוקראינה). אביה היה מסגר ולמד כינור בקונסרבטוריון. בשנת 1938 גויס לצבא, אבל מישהו הלשין על אביה שהיה קולאק, ולכן לא הגיע לצבא, וגלינה לא יודעת היכן היה עד תחילת המלחמה עם פינלנד. אולם, אז פרצה המלחמה והוא נשלח אל החזית ומשם הועבר עד מהרה לבניית התעלה בין נהר וולגה לים הבלטי. בשנת 1939 ביקר בבית ואז שוב נעלם, ואשתו נותרה לבדה, בהיריון. כשגלינה נולדה היא ואימה גרו בדירה משותפת עם המשפחה של אחי אביה.



כשהתחיל המצור על לנינגרד, הודות לקשרים של אביה, כפי שגלינה משערת, שלחו אליהם עגלה שלקחה אותה ואת אימה אל המפעל על שם קרל מארקס (מפעל לסנר לשעבר) ושיכנו אותם בבית של הבעלים הקודם. גלינה הייתה אמנם פעוטה, אך היא זוכרת חדר ענק עם ארבעה עמודים, תנור רוסי עם עיטורי קרמיקה וחמישה חלונות שנאטמו בנייר שחור עבה. התנור היה טוב מאוד. הספיקו רק כמה בולים כדי לחמם אותו והחום הספיק לזמן רב. אימא מצאה עבודה במחסן במחלקת הכלים. ליד הבית הייתה אורווה גדולה עם שניים או שלושה סוסים. על פי דבריה של אימה, גלינה הייתה נשארת לבד בבית, ובהישמע אזעקת ההפצצה, הייתה אימא מגיעה בריצה מהעבודה, תופסת את הילדה ומחביאה אותה בתא ההאכלה של האורווה.


כשהתחילו לפתח במפעל את הייצור של טילי הקטיושה המפורסמים, הופיע אבא. מנהל המפעל כלל אותו ברשימת אנשי המקצוע המבוקשים, וכך הציל את המשפחה ממוות – באותו זמן אימה של גלינה כבר לא הצליחה לקום מהמיטה, עצים להסקת התנור לא נותרו, וגם כוח לא היה לכך. הילדה שכבה במיטתה והכפור הדביק אותה אל חיתוליה.


בתחילת העבודה קיבל אבא מנת מזון חד-פעמית מוגדלת, אבל אשתו הייתה זקוקה לתרופות. אבא ידע שיש לפרופסור שהכיר תרופה הומאופתית – קמפורה-רוביני. הוא הלך אליו הביתה – בזמן המצור הדירות בלנינגרד לא ננעלו, מצא במגירה של שולחן הכתיבה את התרופה והציל את אשתו. עד סוף חייו היו לו נקיפות מצפון על המעשה הזה. אמה של גלינה הבריאה וחזרה לעבוד.

גלינה זוכרת את היום שבו נפרץ המצור. אימא החזיקה אותה בידיים ובכתה. מראה הזיקוקים לכבוד פריצת המצור נחרט בזיכרונה. זה היה מחזה מרהיב שהפעים את הילדה הקטנה, שעד אותה העת חיה את כל חייה בדמדומים. כשהורידו מהחלונות את הנייר השחור הדהימה את גלינה העובדה שאפשר להביט דרך החלון על המתרחש בחוץ. עד אז דלקה הפתילייה בביתם כל הזמן, והיא הייתה בטוחה שלא יכולה להיות שום מציאות אחרת. כבר אחרי שנפרץ המצור נחת פגז בביתם, בפינה שבה עמד הפסנתר. הפגז לא התפוצץ, אלא עבר דרך הרצפה אל בטן האדמה. כשאימא באה בריצה, ראתה שהילדה יושבת בנחת בכורסה ומשחקת עם חולדה – הרי שום צעצועים אחרים לא היו. אחרי המקרה הזה שלחו את גלינה לגן ילדים של עשרים וארבע שעות ביממה – "האח". היו שם מעט ילדים, לא יותר מעשרה, הרי הילדים הוצאו בהזדמנות הראשונה מהעיר הנצורה, ומאלה שנותרו לא שרדו רבים. גלינה, על אף שהייתה כבר בת יותר משלוש, לא ידעה ללכת ולא אכלה כמו שצריך. היא הסכימה לאכול רק לחם וסירבה בכל תוקף לטעום דייסה או רפרפת. לכן בגן אכלה רק לחם מרוח בשומן דגים. בגן הילדים למדה ללכת.

בדצמבר 1944 נולדה במשפחתם עוד בת, לובוב, וגלינה הייתה לאחות בכורה, ואילו כבר בינואר 1945 נשלח אביה לסיביר, לספק מכון מחקר, ספק בית כלא, שבו עמלו על פיתוח הפצצה האטומית הסובייטית הראשונה. אחר כך הוא הופיע בתחילת 1946 ושוב נסע, ואילו למשפחה נוסף בספטמבר אותה שנה עוד ילד, שקיבל את השם אנטולי.

גלינה זוכרת עוד אירוע ממאי 1945: היא עמדה עם עגלה ובה אחותה הקטנה ליד מבואת המפעל, ולידן עברו כזרם אנושי בלתי פוסק חיילים מותשים עד אין גבול במגפיים מאובקות, שכלל לא הגיבו למתרחש סביבם. אחדים אחזו בזרי פרחים, אך זה לא שינה את התמונה הכללית. מחזה השיירה השותקת הזו, שהמשיכה לעבור לידן במשך יום שלם, הדהימה את הילדה הקטנה. בסרטים מראים לנו שמחה, חיבוקים וריקודים לכבוד החזרה של המנצים. האמת שונה בתכלית ממה שמספרים לנו המקורות הרשמיים, אם כי כמובן שגם אירועים משמחים היו.


גלינה זוכרת איך ניסרו הוריה עצים לתנור. אביה משך את המסור אליו ואשתו נגררה אחריו, עד כדי כך הייתה חלשה אחרי המצור. מול ביתם שיפצו הגרמנים השבויים את מפעל האריגה "אוקטובר האדום". שני גרמנים כל הזמן ביקשו מגלינה לחם. היא הייתה ניגשת אל אימה ואמרה: "תני לחם, האנשים מבקשים". ואימא הייתה עונה: "הם בכלל לא אנשים", אבל בכל זאת נתנה לחם, וגלינה הייתה מאכילה את הגרמנים. אני לא יודעת כיצד עליי להתייחס לעובדה הזאת, שיהודים ששרדו את המצור האיום, הצילו מגוויעה ברעב את רוצחי עמם. כנראה שההסבר הטוב ביותר לתופעה נמצא ב"אנטיגונה" לסופוקלס. אמרו באתונה: "בחיי האדם הכוח העליון הוא בידי החוקים, והחוקים הלא כתובים עלו על הכתובים. החוקים הלא כתובים הם נצחיים – ומקורם מהטבע, ועליהם מושתתת החברה האנושית כולה. הם המצווים עלינו יראת אלים, אהבת קרובים ורחמנות לחלשים. החוקים הכתובים משתנים ממדינה למדינה, האנשים קובעים אותם, הם אינם נצחיים וניתנים לשינוי". והנה, החוק הזה של חמלה לחלשים הוא הביטוי הנעלה ביותר של האנושיות.

כשגלינה הייתה בת חמש, ראתה פעם כלב ברחוב וקראה: "אימא, תראי, עז!" לא היה לה מושג איך נראים בעלי חיים, הרי לאורך המצור כולו היא ישבה נעולה בבית בלי צעצועים, בלי ספרים ובלי חברים, אולי חוץ מהחולדה שאימצה אל חיקה.


בשנת 1947, כשהעיר נפתחה לזרים, החל גל פשיעה נוראי ומלבד זאת לנינגרד שרצה פשפשים, תיקנים וכינים. גלינה זוכרת איך אימה שטפה את ראשה בנפט. וחוץ מכל הצרות האחרות היו גם מקרים של קניבליזם – כשחטפו ילדים, רצחו אותם ואז מכרו את בשרם בשווקים. הילדים שגם ככה חוו סבל נוראי, חיו בצל האיום החדש. גלינה הכירה משפחה אחת שהוצאה להורג בירי על סחר בבשר אדם.


בשנת 1948 גלינה הלכה לבית הספר. הכיתה הייתה גדולה מאוד – 50 איש. גלינה הייתה כל כך נמוכה, שאביה נאלץ לבנות בשבילה שולחן מיוחד. אימא ליוותה אותה לבית הספר וחזרה. נאסר על הילדים בתכלית האיסור לצאת מהחצר, אבל מי יכול היה להחזיק אותם? הם היו בורחים לנמל, שם פרקו אסדות עם חול וחצץ.


בשנת 1950, בבניין ששיפצו הגרמנים השבויים, קיבלה המשפחה דירה בקומה השישית האחרונה, אמנם עם עוד שכנה. חשוב להגיד, שבבית לא הייתה מעלית, וגובהה של כל קומה היה ארבעה מטרים. גלינה שקשקה מפחד כשהביטה באמא שוטפת את חלונות הבית וחרדה לחייה.

בשנת 1952 שוב הופיע אבא, וכרגיל, שוב נסע אחרי זמן קצר. הוא חזר למשפחה באופן סופי רק אחרי מותו של סטאלין.


גלינה למדה בבית ספר לבנות, ובשנת הלימודים 1952-53 איחדו אותם עם הבנים. גלינה נזכרת בתקופה הזאת באימה – אחד מהבנים כבר על ההתחלה גזר לה חצי צמה. פרשיית הרופאים האנטישמית הביאה לגל דקירות בבית ספר. הילדים האחרים התחילו לרדוף את היהודים, ובמשך חודשיים גלינה לא הלכה לבית הספר כלל. היא פשוט פחדה – על הלוח נכתבו סיסמאות וכרזות אנטישמיות, ופוזרו עיתונים עם כתבות מתאימות. 18 ילדים מהכיתה של גלינה הגיעו לבית מאסר לקטינים. כמעט כל המורים היהודים פוטרו מבית הספר. פעם אחת, גלינה וחברתה לספסל הלימודים ישבו בספסל בפארק. עברו לידם שלושה גברים, ובלי לומר מילה אחד מהם דקר את חברתה של גלינה בסכין והיא מתה במקום. זוהי האווירה ששררה בלנינגרד של אחרי המלחמה עד לשנת 1954, כשהמצב בעיר התאזן פחות או יותר.


כשאבא חזר הביתה, המשפחה עברה לדירה באותו בניין אבל בכניסה אחרת. עכשיו הם גרו בקומה הרביעית ובדירה היו כבר חמישה שכנים. אימא ידעה להסתדר עם השכנים. היא פשוט לא ענתה על ההתרסות שלהם ואסרה על הילדים לעשות זאת. השכנים אמנם פחדו מאבא, הוא היה אדם חזק ומחוספס – כנראה הפך לכזה בשל נסיבות חייו. אף על פי כן – את אשתו וילדיו אהב עד בלי די.

לאחר סיום הלימודים בבית הספר התחילה גלינה לעבוד במפעל שבו עבדו הוריה. אימא הייתה חולה מאוד, וגלינה, בהיותה הבת הבכורה, נאלצה לעבוד כדי לעזור בגידול הילדים הצעירים. כעבור שנה, כשנפתחה מחלקת לימודי ערב במכון הפוליטכני היא התקבלה לפקולטה להנדסת מכונות.


בתחילת הקריירה עבדה גלינה בהפעלה של מכונת העתקה, אחר כך עברה לתפקיד הנדסאית במשרד תכנון. אחרי סיום המכון התקבלה לעבודה במפעל להנדסת מכונות על שם סברדלוב בתפקיד מהנדסת במשרד התכנון, וכעבור עוד שנה עברה למשרד תכנון לציוד טקסטיל.


אחר כך מגיע הסיפור המעניין של נישואיה. את בעלה לעתיד הכירה בלנינגרד. הוא סיים את המכון להנדסת רכבות בלנינגרד וקיבל הפנייה לעיר מחצ'קלה בקווקז. גלינה סיפרה בבית שהיא נוסעת לחופשה ואחרי ששלחה מראש מברק לחתן, הגיעה למחצ'קלה. להפתעתה, אף אחד בתחנת הרכבת לא פגש אותה. במקרה היה חג בעיר באותו יום, והבחורים המקומיים כמעט חטפו את הנערה האורחת. הציל אותה שוטר ששמר עליה במשך כל הלילה, עד שהסתיימה משמרתו. הוא אמר לה לאיזה בית מלון כדאי לה ללכת. בדואר הצליחה לברר שהחתן לא קיבל את המברק שלה וגם היכן נמצאים המעונות שלו. היא הגיעה לשם וגילתה שהוא לא נמצא בכלל בעיר, אלא נסע למחנה אימונים. הוא חזר רק כעבור כמה ימים. בזמן הזה הספיקה גלינה להכיר לא רק את אתרי העיר המעניינים, אלא גם את ההסעדה המקומית. יום אחד הזמינה מרק בחדר האוכל של המלון, ולתדהמתה גילתה בו כמה תיקנים ענקיים. היא קראה למלצר ודרשה הסברים. הוא הוביל אותה אל המטבח, פתח את סיר המרק והיא ראתה שיש שם יותר תיקנים מאשר בשר וירקות. באופן כללי, התיקנים טיילו ברחובות העיר בחופשיות, בהמוניהם.

כמה שבועות לאחר הגעתה של גלינה, התחתנו היא ומיכאל בלכשת רישום האוכלוסין המקומית, בלי טבעות אפילו – כי לא היה כסף לכך.


הם החליטו לחגוג את האירוע במסעדה עם אחד מחבריו של מיכאל. באותו הלילה גלינה אושפזה בבית חולים עם הרעלה. אחרי שהשתחררה חזרה עם בעלה ללנינגרד. כאן כבר חגגו את החתונה כמו שצריך. גלינה נשארה בבית, ואילו מיכאל חזר למחצ'קלה, הרי הוא היה מחויב, על פי ההפנייה של האוניברסיטה, לעבוד שם שלוש שנים. כאן התערב קרוב משפחה של מיכאל שעבד באחד ממשרדי הממשלה, והוא הצליח לארגן את העברתו ללנינגרד.


גלינה חזרה למקום עבודה הקודם במשרד התכנון, ומיכאל התחיל לעבוד במפעל למכניקה ואופטיקה. הוא עסק בטיהור מים, אחר כך הפך למנהל מתקני הטיהור של המפעל כולו. בשנת 1968 נולדה בתם זינאידה (אתל). כעבור חצי שנה גלינה לקתה במחלה קשה – היה זה הד מילדותה במצור. בגלל מחלתה לא עבדה כמה שנים, ואילו כשהתחילה לחפש עבודה בשנת 1972, התברר שאף אחד לא מוכן לקבל אותה. לא פלא – היא כאילו נכה פעמיים – גם מבחינה רפואית, וגם מבחינה לאומית. מי צריך את הצרות האלה?

המקום היחיד שבו הצליחה למצוא עבודה בפרוטקציה – היה החברה שבה עבד בעלה. היא התקבלה לתפקיד רכזת עבודה. אפילו השכלה תיכונית לא הייתה דרושה לה לעבודה הזאת. אמנם, לא עברה שנה וכבר גלינה עבדה בתפקיד הקונסטרוקטור, ואז בתפקיד טכנולוגית, ומהנדסת לארגון הייצור ובסופו של דבר הגיעה לתפקיד של מנהלת עבודה ראשית.


בשנת 1994 פוטר בעלה בשל קיצוצים, ובעצם לא רק הוא, אלא גם אחותה ואחיה, שעבדו במקומות שונים לגמרי. מכל המשפחה רק גלינה הצליחה לשמור על מקום העבודה בזכות כישוריה המקצועיים והאישיים. כמובן שדיברו במשפחה על אפשרות של עלייה, אבל המצב של ההורים לא אפשר לעשות זאת. בשנת 1993 נפטר אביה של גלינה ובשנת 1994 – אימה.

בתולדות חייה של גלינה נותרתי בהלם מהעובדה שאף אחד לא ידע באמת היכן היה אביה. במשפחה כמעט לא דיברו על זה, ואם עלתה איזו פיסת מידע קטנה – היה זה רק בחדר אטום ובלחש. זה מעיד עד כמה חייהם של האנשים בברית המועצות היו גדושים בפחד.


לאחר מותם של ההורים, בנובמבר 1994, עלה לארץ אחיה של גלינה והשאיר את בנו תחת חסותה, שזה יוכל לסיים את הלימודים באוניברסיטה. כעבור שנה, בנובמבר 1995, עלתה גם אחותה וביוני באותה שנה, בתה של גלינה, בוגרת המכון להנדסת קולנוע, ובעלה.

גלינה עצמה, אחרי שעבדה שנה כבר בהיותה בגיל פנסיה, התפטרה בשנת 1996. היא חיכתה שהאחיין יסיים את הלימודים באוניברסיטה ועלתה לארץ בספטמבר 1997. וכעבור חודשיים בלבד נולדה נכדתם הבכורה – לאה, שהיום היא כבר בת חמש עשרה, ואחרי עוד ארבע שנים – הנכדה הצעירה אנעית, בת עשר היום.


סבתא גלינה טיפלה בשתי הנכדות כשהיו קטנות, והיא עוזרת לגדל אותן עד היום. הבת של גלינה עובד בסופר-פארם, וחתנה - בתכנות.

לגלינה תכונות אופי נדירות – יש בה חמלה ויכולת לתת מעצמה בלי גבול. בלי כעס ומרדנות היא מקבלת את כל המבחנים שבהם מעמידים אותה החיים. היא חיה לפי האינטואיציה הפנימית שלה שספגה בינקותה מאימה – אישה משכילה ונאורה, בוגרת גימנסיה. אחרי תלאות המצור והשנים שלאחר המלחמה הצליחה גלינה לשמור על נפש טהורה, וכל הנמצאים בסביבתה חשים בטוב ליבה. נוח ונעים להימצא בקרבתה וחשתי זאת על בשרי, אף על פי שהייתה זו הפגישה הראשונה בינינו.


אני רוצה לאחל לאישה מאירת הפנים הזאת שהסובבים ישיבו לה כגמולה. בזכות החיים שחיה, מגיעים לגלינה כל האהבה והכבוד שבעולם. וכמובן שאני מאחלת לה הרבה הרבה בריאות ואורך שנים.


מרינה גרודנסקי

0 צפיות0 תגובות