חיפוש
  • Муниципалитет Кфар-Саба

הניצחון על הגרמניה הנאצית נחשב לניצחון הגדול של בני האור על בני החושך, של הנאורות על הבערות.

הניצחון על הגרמניה הנאצית נחשב לניצחון הגדול של בני האור על בני החושך, של הנאורות על הבערות. כל מי שתרם לניצחון הזה הגיע אליו בדרכו, נושא בליבו פצעים שאינם מתאחים. שישים וחמש שנים ניצבות בינינו ובין הניצחון באביב 4519, אך העדים לשנים הרעות ההן – עוד פועם בליבם הזיכרון על כל אשר אירע. עמנו שילם מחיר יקר לאין-ערוך עד הניצחון. אסור לשכוח זאת, ולכן אני רוצה לספר את סיפורו של אדם שלא רק שרד את זוועות הגטו, היה פרטיזן ולוחם בצבא האדם. בצירוף מקרים מרתק, נכרך סיפור משפחתו בסיפור הקמתה של העיר כפר סבא, שגם בו היו רגעים טרגיים.


מיכאל מישקין נולד בעיר סלונים (שבאותם ימים עוד הייתה חלק מפולין) במשפחתו של סנלדר ועובדת מאפייה. המשפחה הייתה גדולה – שבעה ילדים. לכן מיכאל, לאחר שסיים שבע שנות לימוד בבית ספר יהודי, התחיל לעבוד במתפרה שאליה שלחו אותו הוריו, כי היה צריך לעזור למשפחה. בהתחלה היה שולייה ואז הפך לחייט. כך המשיך לעבוד עד שהתחילה המלחמה. הוא היה אז בן שמונה עשרה. באותו הזמן העיר כבר עברה לשטח בלארוס. בבלארוס המערבית לא גויסו נערים לצבא האדום עד הגיעם לגיל עשרים.

ביום השני למחלמה כבר הפגיזו הגרמנים את העיר וכמעט במקביל – פלשו אליה. את כל יהודי סלונים גרשו לגטו, ברחוב שבו גרה המשפחה של מיכאל גרו בעיקר יהודים ולכן בחרו בו להיות אחד מרחובות הגטו. את כל מי שעמד על רגליו שלחו לעבודות כפייה. הסוהרים התירו להם ללכת רק על הכביש עם טלאי צהוב שנתלה להם על החזה והגב. היו מקרים שאנשים דרכו במקרה על המדרכה ואז הסוהרים תפסו אותם והיכו באכזריות בשוטים. הם בין 14 ל-16 שעות ביממה וסבלו מקור ומרעב.

כל זה נמשך עד ה-31 ביולי 1942, כשחל מהפך במהלך המלחמה והחל מסע ההתקפה של הצבא האדום. אז החליטו הנאצים להשמיד את הגטו. באותו יום מוקדם בבוקר החל המצוד. הפוליצאים ואנשי הגסטפו הוציאו את כולם לרחוב, גררו אף את החולים ממיטותיהם והריצו את כולם לכפר פטרונביצ'י. אביו של מיכאל אמר לילדים הבכורים לברוח, והוא עצמו, עם הילדים הצעירים, התחבא במרתף של הבית. הנאצים שרפו את הגטו, ובאש נספו גם קרוביו של מיכאל.

בדרך לפטרנוביצ'י הצליחו מיכאל, אחיו בן השש עשרה ועוד שישה עשר אסירים, לברוח אל היער. את אחיו הצעיר תפסו בסופו של דבר הנאצים והרגו. הבורחים שוטטו ביער וחיפשו אחר הפרטיזנים. ביום השלישי לבריחה הם פגשו באיכר שהסכים להובילם לקבוצת פרטיזנים שעליה פיקד קצין יהודי. שם נודע להם, שכל המגורשים הופשטו, נורו ונקברו חיים.

יחידת הפרטיזנים הייתה מורכבת ברובה המוחלט מיהודים. הם עסקו במודיעין ובפעילות חבלה במסילת הרכבת. היחידה ספגה אבידות, ולכן כמה פעמים התמזגה עם יחידות אחרות. הפרטיזנים לחמו בעוז בנאצים. זה נמשך עד שיחידת הפרטיזנים על שם דזרז'ינסקי במחוז ביאליסטוק התמזגה עם חטיבת הטנקים של החזית הבלורוסית השנייה. כך הפך מיכאל ללוחם בשורות הצבא האדום.

בעת המעבר דרך נהר הדסנה התפתח קרב קשה ואש הומטרה על כוחותינו. אף על פי כן הלוחמים שלנו הצליחו להגיע לגדה הנגדית ולחפות על יתר הכוחות שבאו בעקבותם. מיכאל קיבל עיטור על הקרב ההוא.

החזית התקדמה מערבה, ובאחד מהקרבות בשנת 1944 בפולין, נפצע מיכאל ברסיס בידו. הסניטרים חילצו אותו ושלחו לבית החולים במוהילב, ואז בבוברויסק. את הטיפול השלים בבית החולים בעיר קירסנוב, שם לא רק חגג את הניצחון, אלא גם פגש את אשתו לעתיד שעבדה שם ככוח עזר.

על הישגיו כלוחם הוענקו למיכאל מישקין שני אותות: אות הכבוד בדרגה השלישית ואות מלחמת המולדת בדרגה הראשונה. חוץ מזה קיבל עוד 11 עיטורים.

בשנת 1945 חזר מיכאל לסלונים, אך במקום שבו היה ביתו מצא רק גחלים ואפר. יותר לא חזר לשם לעולם.

את החיים שלאחר המלחמה החל לבנות בעיר רוסלבל במחוז סמולנסק, עיר הולדתו של אשתו, שגם עליה לא חס הגורל והיא היחידה ששרדה מכל משפחתה.

במשך כל חייו עבד מיכאל במקצועו כחייט.

כשדיברתי עם מיכאל התברר לי שלא כל משפחתו נספתה בתופת של השואה. אחיו ואחותו הבכורים עלו עוד הרבה לפני המלחמה לפלסטינה.

מיכאל חלם במשך שנים רבות לבקר את קרובי מהשפחה שלו בישראל, אך כל הזמן קיבל סירובים מרשות ההגירה. כשפקעה סבלנותו לגמרי, החליט לקחת את בתו ולנסוע למוסקבה, ולהיאבק שם על הזכות לנסוע לישראל. ממש כשכבר עלו על הרכבת שמעו צעקות וראו שכנה שרצה אליהם ובידיה מעטפה. זו הייתה הזמנה לישראל. היא זו שסייעה לו סוף סוף להיפגש עם קרובי המשפחה. הוא חזר הביתה מלא בחוויות ובתשוקה עזה לעלות לארץ. אך את זה הצליח לעשות רק כעבור חמש שנים, ב-1992.

למיכאל שלושה ילדים – שני בנים ובת, וכולם, יחד עם משפחותיהם, חיים בארץ.

ועכשיו אני רוצה לספר קצת על תולדות כפר סבא ומשפחת מישקין.

בשנת 1922 אחיו הבכור של מיכאל, לייבל, עם ארבעה חברים, אמר להורים שהם נוסעים לוורשה לעבוד, ובעצם עלו על ספינה שממנה ירדו בנמל יפו. אין לתאר את התחושה שחוויתי כשהחזקתי בידי את הדרכון של לייבל שקיבל מהשלטונות הבריטיים. הרי הדרכון הזה השתייך לאדם שהרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל הניח את היסודות לאירוע היסטורי זה. לייבל מצא עבודה בראשון לציון, הוא למד במהרה ערבית. פעם אחת פנו אליו כמה יהודים פולניים אמידים בבקשה לעזור להם לנהל משא ומתן על רכישת אדמות בכפר-סבא, ולייבל נרתם לכך ברצון. היות שתחבורה ציבורית כמעט שלא הייתה קיימת, היה לו קשה מאוד לנסוע יום יום מראשון לציון לכפר סבא, ולייבל עבר לגור כאן.

הוא נסע לסלונים לבקר את משפחתו, ושם פגש את אשתו. כשחזר לפלסטינה כאדם נשוי, התמלא ברצון להביא לכאן את אחותו, רחל. הבעיה הייתה שהבריטים לא התירו לנערות יהודיות רווקות להשתכן בפלסטינה. אף על פי כן, לייבל הצליח לעשות את הבלתי אפשרי כמעט, ובשנת 1932 עלתה רחל לארץ ובאה כמובן לגור בכפר סבא.

באותו הזמן כפר סבא הייתה משויכת מבחיה אדמיניסטרטיבית לטול-כרם. אז עוד לא הייתה זו עיר – רק עיירה קטנטנה עם בתים מעטים מוקפים בפרדסים.

לייבל היה אחד התושבים הראשונים בכפר סבא שקנה רדיו. מדי פעם שודרו שם שמות של אנשים שחיפשו בני משפחה. הוא לקח על עצמו את המשימה הקשה הזאת. בשבתות היה עולה על אוטובוס ערבי שנסע במסלול בין טול-כרם ליפו, בדרך היה יורד ביישובים שונים וחיפש את האנשים שהוזכרו ברדיו. כשמצא אותם, מסר להם לייבל את פרטי המחפשים.

באותו הזמן עבד בניהול פרדסים. לייבל נשאר בתפקיד זה 18 שנים עד שבסוף שנת 1948, כאשר ערבי אחד שאותו הכיר באופן אישי ולכן לא פחד ממנו, היכה אותו כמה פעמים בראשו במקל כבד והוציא סכין כדי להורגו. אבל לייבל העמיד פני מת, והערבי הלך. היות שבערב היה צריך לייבל למסור דיווח על עבודתו, התחילו לחפש אותו. הוא נמצא במצב קשה והוסע לבית החולים. הוא אמר לבנו, אהרון, שנולד ב-1932, שהוא מרגיש שהוא הולך למות והוא חולם רק על דבר אחד – לשרוד עד יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. אבל חלומו לא היה עתיד להתגשם: הוא נפטר ימים ספורים לפניכן. אהרון, שלמד בבית ספר דתי, עבר אחרי זה לבית ספר אוסישקין החילוני, אף על פי שזה היה רחוק יחסית. באותו הזמן היו בכפר סבא רק שני בתי ספר.

אהרון ראה איך כפר סבא צומחת ומתפתחת מול עיניו. הוא היה המזכיר של ראש העיר הראשון של כפר סבא, מרדכי סורקיס, וזה שלח אותו ללמוד הנדסה בתל-אביב. הוא עבד במקביל ללימודים, כי אחרי מותו של אביו, המשפחה חיה בדלות רבה. לאחר מכן התקבל לתפקיד עוזר ראשי של מהנדס העיר. בסך הכול עבד אהרון בעיריית כפר סבא במשך 25 שנים, אחר כך, הרבה שנים, עד ליציאה לגמלאות, לימד נהיגה.

לאהרון חמישה ילדים, שישה נכדים וכולם גרים בכפר סבא

לאחותו המנוחה של אהרון, שושנה, שני ילדים ושישה נכדים.

רחל, אחותו של מיכאל, הגיעה לארץ בגיל 17, ובהתחלה עבדה כמו כולם, בפרדס, אחר כך בבית אריזה לפירות. היא התחתנה עם בחור מרעננה, ונולדו להם שני ילדים, הבן יואב והבת מלכה. למלכה שלושה ילדים ושבעה נכדים, ליואב – ארבעה ילדים ונכד אחד. וכולם גם גרים כאן אצלנו בכפר סבא.

בנו של יואב, עידן רייכל, הוא לא רק אחד מהזמרים המפורסמים בישראל. השירים שלו מוכרים בכל העולם. הוא עצמו כותב את המילים ואת המוזיקה. הוא השגריר שלנו בעולם, הרי היופי מקרב לבבות.

כך יצא, שיום הניצחון ויום העצמאות של מדינת ישראל הם שכנים בלוח השנה, וזה מאוד סמלי, הרי רק הודות לנצחון על גרמניה הנאצית הצליחו היהודים לבנות מחדש את ביתם הלאומי. משפחת מישקין היא דוגמה מצוינת לכך שלמרות הכול היהודים שרדו, עמדו במבחן, והקימו את מדינתם המשגשגת. וכפי שאנו רואים, משפחת מישקין לא רק תורמת בהצלחה למאמץ הדמוגרפי, אלא גם שומרת על נאמנות לכפר סבא.

אני מאחלת מכל הלב לכל בני המשפחה הענפה הזאת בריאות, הצלחה בכל דרך ולהיפגש רק בשמחות.


מרינה גרודנסקי

0 צפיות0תגובות

© 2021 Made with love by  Kfar Saba