בעולם שלנו כל הדברים קשורים זה לזה, בלי עבר – אין עתיד.

בעולם שלנו כל הדברים קשורים זה לזה, בלי עבר – אין עתיד. הרוב המוחלט של תושבי עירנו דוברי הרוסית למדו פעם בבית הספר את המקצוע שנקרא "תולדות ברית המועצות", אבל ספר הלימוד שעל-פיו הם למדו שיקף את האג'נדה של הממשל, ולכן אירועים מסוימים הוזכרו בקצרה בלבד או שבכלל נותרו בגדר "שטח מת". עם אירועים כאלה נמנתה גם הפלישה לפולין (17 בספטמבר – 5 באוקטובר 1939) מבצע של הצבא האדום שעיקרו – השתלטות על שטחי מזרח פולין, מערב בלארוס, מערב אוקראינה ואזור ביאליסטוק; שמו הרשמי של המבצע בהיסטוריוגרפיה הסובייטית הוא: מסע השחרור של אוקראינה המערבית ובלארוס המזרחית. אירוע נוסף שזכה להתייחסות דומה – "מלחמת החורף" בין פינלנד לבריה"מ שפרצה ב-30 בנובמבר 1939 והסתיימה ב-13 במרץ 1940 בכיבוש שטחים נרחבים בפינלנד.

השאלה שעולה היא - מה לכל זה ולמדור "אנשי עירנו המרתקים"? פשוט מאוד: האדם שעליו ברצוני לספר לא רק שהשתתף בעצמו בכל האירועים האלה, אלא אפשר לומר שהם עיצבו את כל המשך חייו. למרבה ההפתעה גיבורת הכתבה היא אישה, ושמה אנה חייטמן.

אנה נולדה בכפר דווידובקה במחוז גומל (בלארוס). אימה הייתה עקרת בית ואביה סנדלר. במשפחתה היו שישה ילדים, ואנה השלישית שבהם. לאחר סיום שבע שנות לימוד של בית הספר היהודי היא התקבלה לבית ספר לרפואת שיניים בעיר מינסק. היא סיימה את לימודיה בבית ספר זה בשנת 1938. לאחר מכן התמחתה ברפואת שיניים לילדים והתחילה לעבוד במרפאה בעיר מוזיר. היא הספיקה לעבוד רק שנה ואז, בשנת 1939, החלו המאורעות בגבול פולין. אנה גויסה לצבא והיא הגיעה לחזית בדרגת סגן הרפואה במסגרת גדוד תותחנים. זמן קצר לאחר תום המצבע פרצה המלחמה עם פינלנד. הגדוד שבו שירתה אנה הועבר לשם. "הקור הגיע ל-45 מעלות מחת לאפס. נגד הגדוד שלנו הציבו הפינים גדוד גולשות סקי. בתחילה הכוחות שלנו נמנעו מלהגיב על הירי, הם פשוט לא העזו לירות בנשים, אבל היות שספגנו אבידות קשות, לקראת הערב התקבלה הפקודה לירות על מנת להרוג. מגדוד הנשים הפיני לא שרדה אף אחת.

לאחר מכן צווינו לעלות על קו מנרהיים (מערך ביצורים שבנתה פינלנד לאורך מצר היבשה קרליה). ההסתערות נבלמה פעם אחר פעם, כוחותינו ספגו אבידות נוראיות והגדוד הועבר לעורף – כך מתארת אנה את מה שאירע. באותה מלחמה הכירה את בעלה לעתיד – סגן בתותחנים ששירת באותו הגדוד. לאחר המלחמה השניים התחתנו. ביום שלאחר החתונה העבירו את בעלה למחוז הצבאי בצפון קווקז, לאיר מאיקופ, ואילו הגדוד שבו שירתה אנה נשלח לאזור נובורוסייסק. היות שמיקום הגדוד היה מידע צבאי חסוי ביותר, כלומר אסור היה לכתוב ולהודיע היכן נמצאים, וממילא לא הייתה אפשרות כזאת, כי הגדוד הוצב, בעצם, באמצע שום מקום, איבדו אנה ובעלה גריגורי זה את זו. מאוחר יותר הועבר הגדוד לעיר פוטי (גאורגיה) וגם שם אסור היה להתכתב. באותה תקופה היה צפי למלחמה עם טורקיה, ולכן הוצב הגדוד בעיר לנינקן ושם שהה במשך כשנה. מיד כשהתקבל אישור לכך מיהרה אנה לדואר ושלחה מברק לקרוביה כדי להודיע היכן היא נמצאת. אבל בדואר התבלבלו, ובמקום "לנינקן" כתבו "לנינגרד". זו הייתה הסיבה שאנה לא קיבלה מכתבים. כשהבינה שמשהו לא כשורה שלחה עוד מברק, ורק אז הגיע בעלה אליה לביקור של שבוע. פעם אחר פעם הגישה בקשות להעבירה לגדוד של בעלה, אך כל אלה סורבו. פעם אחת הצליחה במאמצים רבים להגיע אל הקומיסר הצבאי ולהניח בפניו את בקשתה. במשך זמן רב כתבה לכל מי שרק אפשר, ובסופו של דבר העבירו אותה למקום השירות של בעלה. אולם, בזמן שטיפלו בכל מסמכי ההעברה, נשלח גריגורי לקורס השתלמות של היחידה הצבאית לעיר פושקינו הסמוכה ללנינגרד. אנה, לעומת זאת, מצאה את עצמה במאיקופ שם שירת קודם לכן, ושוב בני הזוג הופרדו זה מזו.

שישה חודשים היה גריגורי בקורס, ולאחר מכן קיבל הפניה לעיר ז'יטומיר (אוקראינה). חודש וחצי בטרם פרצה המלחמה עם גרמניה הועברה אנה אל בעלה והם התחילו, סוף סוף, לחיות כמשפחה אחת.

ב-18 ביוני 1941 נשלח הגדוד לאימונים וב-22 ביוני כבר הפציצו המטוסים של הנאצים את ז'יטומיר. כוח גרמני תקף את האזור שבו התנהלו אימוניו של הגדוד, והיות שהיה זה גדוד של תותחנים, ללוחמים כמעט לא היה נשק קל כדי להתנגד להסתערות. הגדוד החל לסגת לבסיס ובמהלך הנסיגה נפלו חיילים רבים. משאריות הגדוד ומעתודות גיוס נוצר גדוד חדש שבו לא נמצא מקום לאנה, והיא שוב הופרדה מבעלה והפעם, כפי שהתברר, לנצח. גריגורי נהרג ליד קייב בשנת 1941.

אנה יצאה לדרך בניסיון להגיע אל משפחתה במוזיר. רעבה, פעם ברגל ופעם בעגלה מזדמנת, נעה אל יעדה. אולם, עוד לפני שהגיעה למוזיר גילתה שמשפחתה פונתה. אנה ניגשה ללשכת הגיוס, וזו הפנתה אותה לבסיס מיון ומשם הגיעה אל בית חולים בעיר וורונז'. בבית החולים עסקה בטיפול בפצועים שהובאו ברכבות מהחזית. פעם אחת בתחנת הרכבת פגשה את משפחתה שהייתה בדרך לנובוסיבירסק. חוץ מבית החולים, שירתה אנה גם בתפקיד רופאה בבית ספר למפעילי מכשירי קשר. היא התגורר בוורונז' במשך כשנה, ולאחר מכן נשלחה למוסקבה למיון מחודש. כך החלה אנה לשרת בגדוד הנדסה שעסק בבניית גשרים צפים. איתו הגיעה עד פולין ושם חגגה את הניצחון.

חייה נכרכו בגדוד הזה לעשרים ושמונה שנים ארוכות. אנה עבדה שם כאזרחית עד ליציאה לגמלאות. הגדוד נע ממקום למקום ואנה הלכה בעקבותיו: סטריה דורוגי, בוברויסק, מוזיר, גרודנו...

בגרודנו עבדה אנה לא רק בצבא, אלא גם במרפאה העירונית במשרה מלאה. יום העבודה שלה נמשך מתשע בבוקר עד תשע בערב. היא הייתה רופאת השיניים הטובה בעיר ושמה הלך לפניה. פעם אחת עשתה ניתוח ייחודי לגמרי. זה היה בשנת 1964. ילדה אחת נפלה ושברה ארבע שיניים. אנה ליטשה את השיניים, ניקתה את התעלות, מילאה אותן בסתימות, החזירה את השיניים למקומן וקיבעה אותן. למרבה הפלא השיניים התאחו. מקרה זה תואר בעיתונות המקומית בכתבה בשם "נס ברפואת שיניים".

אנה עבדה כרופאה עד גיל שבעים וצברה חמישים שנות ותק. כל המטופלים של אנה לשעבר מודים לה עד היום. בחגים נאלצה לרוקן את תיבת הדואר כמה פעמים ביום, ומישהו נוסף היה חייב לעזור לה כדי שתוכל להביא הביתה את כל הפרחים שקיבלה. אנה הייתה אהובת העיר וזכתה לכבוד רב של כל תושביה מקטן ועד גדול. רקטור המכון לרפואה תמיד פנה אליה במקרים המורכבים ביותר וביקש "להעיף מבט". עבור אנה זה היה סימן מוסכם והיא לקחה איתה כלים לעקירת שיניים. למקרים הקשים ביותר במחוז הטיסו את אנה במטוס רפואי. אפילו מנהל להקת "פסניארי", ולדימיר מוליאבין, היה המטופל שלה.

לאורך השנים היו אחיותיה ואחייניה של אנה למשפחתה. לאט לאט התחילו כולם לעלות לארץ. בהתחלה הגיעו למרכז הקליטה בכפר סבא בנה ובתה של אחייניתה, ולאחר מכן עלו גם אנה עצמה עם האחיינית בשנת 1999. אנה הייתה אז בת 81.

ידי אומן ולב חומל לא נשכחים לעולם, ופעם אחת רצה אל אנה אישה מהעבר השני של הרחוב בקריאה: "דוקטור! זאת את או שזאת לא את?"

התברר שהייתה זו מטופלת לשעבר שלא הצליחה להשתלט על רגשי הכרת התודה כלפי האישה שטיפלה בה פעם, ולכן הייתה כה נסערת.

אנה חיה חיים ארוכים ומלאים, וכפי שנוכחתי לדעת, שמורים בזיכרונה אירועים רבים ומרתקים, אך לצערי גבולות המדור אינם מאפשרים לי להמשיך ולספר על האישה המיוחדת הזאת.

אני חושבת שאנה שייכת לזן של "אנשי הפלדה": שום קשיים ומכשולים לא עצרו בעדם לשמור במשך כל חייהם על כבודם, להשקיע את כל כולם בעזרה לזולת ולחלוק עם הסובבים מנדיבות ליבם.

לכן עד היום הטלפון בביתה אינו שותק בימי חג, ולא פוסק זרם הטלפונים מחו"ל. כנראה רבים מאוד האנשים שבחייהם הותירה את חותמה. בזכות כל מה שעשתה בשביל האחרים, הלוואי ותבוא עליה הברכה.

מרינה גרודנסקי